עולם הולך ונעלם

אתחיל בגילוי נאות: אני מתעב מוזיקה מזרחית – עניין של טעם, הסלסולים מעוררים בי גועל – שוב עניין של טעם, הלבוש הצורה והטקס שמסביב – טעם כבר אמרנו ? המילים שלא ראויות את הדף עליהן הודפסו – תהרגו אותי אבל זה פשוט לא הטעם שלי. מקורה של המוזיקה המזרחית היא במדינות ערב, והפרדוקס החולני הוא שרוב חובבי המוזיקה המזרחי הינם ממשפחות שיצאו ממדינות ערב מצד אחד ומצד שני הם גזענים שונאי ערבים. אבל את התרבות הערבית לא היתה להם שום בעיה לאמץ. לי מעולם לא היתה בעיה לקבל ערבים לחיות איתם בשלום, אבל לא היה לי צורך לקחת מאיש את המוזיקה שלו אפילו לא בהשאלה. אני גדלתי על מוזיקה אחרת שנוצרה בישראל על ידי ישראלים. מוזיקה שתישאר לנצח אבל מחולליה נוטשים אותנו אחד אחד.

המחשבה הראשונה שעברה במוחי כשהודיעו על פטירתו של אריק אינשטיין היתה שהוא פשוט נשבר ביום בו קראו לחשוד בבעילת קטינות "זמר מפורסם". אין ולא היה יותר מפורסם מאריק אינשטיין, אין אדם בישראל שלא שמע אותו שר, אין רשימת נגינה ללא שירים שלו. אין בית ללא תקליט או דיסק שלו וכל ישראלי באשר הוא מפזם לעיתים שיר משיריו.

סמיכות מותו לפרשיית איל גולן מטרידה במיוחד: דור הנפילים הולך ומשאיר אותנו עם דור הנפלים, התרבות היפה שלנו הולכת ונמוגה והמפלצת המכוערת, המסחרית, תרבות של עולם אחר, עולה ורומסת כל דבר טוב. אחד אחד פורשים מאיתנו האיקונים התרבותיים עליהם גדלנו, אנחנו, הורינו, וילדינו, עם מותו של אינשטיין יתכן שילדיהם לא יכירו שום דבר מזה.

מעבר לעובדה שכמו כל ישראלי הכרתי את כל שיריו, החזקתי דיסקים ותקליטים משלו, שברשימת הנגינה שלי עשרות משיריו, אריק אינשטיין החזיק את החיבור ביני לבין הארץ, ביני לבין התרבות עליה גדלתי ועל ברכיה חונכתי. מותו הפך אותו לאגדה, אבל ריסק עוד חוליה בקשר של רבים מאיתנו הגולים, עם הארץ.

לאריק אינשטיין לא היה יחצ"ן סטייל רני רהב, לא מצב אפשרי בכלל, והתוצאה היא שבעשרים השנה האחרונות הלכו שיריו ונמוגו מגלי האתר, וקובעי דעת הקהל החליטו להאכיל אותנו בזבל אתני, להעלות אותנו כמו ברברים לרקוד על השולחנות להעמיס על אוזנינו את הסלסול המזרחי שצרם לרבים מאיתנו. וכל זאת על חשבון גיבורי התרבות שלנו, על חשבון המוזיקה שלכולנו היה קונצנזוס לגביה, אריק אינשטיין היה אשכנזי, לא באשמתו, אבל על שיריו גדלו גם דורות של ספרדיים בדיוק כמו יוסי בנאי הספרדי שדיבר אל כולם. ולמרות נידויו המשכנו לשמוע אותו כולנו באופן פרטי לכן לא שמנו לב למה שבאמת קורה. ולראיה אלפי האנשים שצבאו על ארונו ביום ארור זה.

העולם עליו גדלנו הולך ונעלם, התרבות שלנו הולכת ונמוגה ובמקומה מגיעה תרבות זרה, תרבות של עם אחר ממקום אחר. הוסיפו לזאת את תרבות הכסף ורמה של אולמי חתונות שנדחפת קדימה על ידי תאבי בצע ומערכת שלמה של שיקולים שהתרבות זרה להם. כל זאת על חשבון מה שהיה אותנטי שלנו. גם אם ילדינו ספגו את מה שהנחלנו להם הרי שנשאלת השאלה: מה יקבלו נכדינו?

אריק אינשטיין איננו יחיד בדורו אבל הוא מייצג משהו מיוחד הוא עבד עם עשרות כותבים ומלחינים והעביר הלאה את מילותיהם ומנגינותיהם הוא לא רק שר הוא תפקד כמפיץ כמעט דתי של המוזיקה והשירה הישראלית האותנטית. הוא הלך מאיתנו והשאיר חור ענק, והשאיר את הבמה לאיל גולן ודומיו ולגדודים של יחצ"נים של מוזיקה קלוקלת וזמרים חסרי כשרון. אריק איינשטיין חיבר את הישראלים נתן להם מכנה משותף בחייו ולצערינו גם במותו.

מותו הביא אלפים לכיכר, האם זה ישנה משהו לתרבות הדועכת שלנו? ספק רב, כי לצורך כך יאלצו רבים להשליך את מכשירי הטלויזיה שלהם, והללו רק קונים אותם גדולים יותר. אין כמו כוכב נולד ב-75 אינץ'. את העולם הזה אף אחד כבר לא ישנה…