אני קוראת על אירוע ההתעללות וההטרדות של דיירי ההוסטל של אקי"ם רק משום  שנוכחותם מורידה את ערך הנדל"ן באזור, ולא מאמינה, אני בוכה. זה מזכיר לי ימים אפלים, לא כל כך רחוקים, שבהם השונה סורס/עוקר במקרה הטוב, והושמד במקרה הטוב פחות. וכל זאת אצלנו? בקרבנו? במדינת ישראל? בתל-אביב הזחוחה?

גם לנו יש בבית נער עם צרכים מיוחדים. נער חכם, מצחיק, רגיש, שמח, אבל קצת שונה (שייך לקשת האוטיסטית- PDD). עד כה לא נתקלנו ביחס עוין בכלל. הסביבה נפלאה ותומכת גם ביישוב המקסים שלנו, גם בבית הספר, גם במשפחה או בקרב מכרים וחברים ובכלל. אבל מה יהיה עליו כשיתבגר ויהפוך לעצמאי? מה אז?

יש סיבה לדאגה…

השנה חרט משרד החינוך על דגלו את הערך "האחר הוא אני". התלמידים קולטים איכשהו את המסר של קבלת השונה וחשיבותה, מבינים את המשמעות. ומה יהיה על ההורים, על הדור שלי וצפונה, מי ילמד אותם?

נשמות גבוהות

דעו לכם, קוראים יקרים, שכל אותם "מפגרים", "מוגבלים, ו"שונים", נשמותיהם ירדו לעולם על מנת ללמד אותנו, "הרגילים", שיעור בענווה, באהבת הזולת, בנתינה. הם המורים, ואנחנו התלמידים. הם נשמות גבוהות, ואנחנו – בינוניות ומטה. ראו גם סיפורה המדהים והמרגש של גליה.

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים ב"אחר", ב"שונה", ב"מוגבל", שלו נעליכם מעל רגליכם, הכירו תודה על שהתמזל מזלכם להיוודע לשונות זו, אמצו אותה אל לבכם והתחילו מיד, ללא שהיות, ללמוד את מה שיש להם ללמד.

נכון, זה לא תמיד נעים/יפה/נחמד; אולי בהתחלה קצת מרתיע, אבל כשלומדים להכיר את החבר'ה האלה, מוצאים אור בעיניים, אהבה ללא גבול ומתחילים להיחשף לכל אותם רגשות שכל כך חסרים לנו היום, בעידן המודרני, המנוכר.

הילד שזעק בבית הכנסת 

שמעתי פעם בבית הספר היסודי את סיפורו של הצדיק הכפרי על פי שלום אש, סיפור על ילד שונה ומוזר שהגיע לבית הכנסת בעיירה בערב יום הכיפורים. הוא ניסה להתפלל, אך לא ידע כיצד, ובמקום תפילה יצאה לו רק שריקה. באי בית הכנסת התרגזו על אותו ילד מוזר שהפריע לתפילתם מלאת הכוונה, אך הרבי ביקש מהם להתעלם. לפתע, בצר לו, שרק הילד שריקה חדָה שעברה על פּנֵי בּית־הכנסת הבּוֹכֶה והרעידה את אמות הספים. המתפללים נבהלו והחלו להתמרמר, אך הרבי היסה אותם ואמר להם משהו בנוסח: מובטח לכם שתפילתו של זה, הבאה מעומק הלב והנשמה, היא זו שתבקיע את כל הרקיעים ותגיע עד לכיסא הכבוד.

מה רוצה אני להעביר לכם במסר זה? שנשמות אלה מתקשרות בדרך קצת שונה, אבל אם נשכיל להקשיב, ולא רק נשתיק/נתעלם/נעבור מדרכה/נסלק מן העין ומהלב, נגלה עולמות מופלאים. 

יש אנשים עם נדל"ן בראש 

ואתם, אנשים עם נדל"ן בראש ועם לב של אבן, תחילה חשתי כלפיכם כעס, אבל עכשיו אני חשה רק רחמים. אתם נמצאים כל כך נמוך באבולוציה הרוחנית, ויש לכם כל-כך הרבה מה ללמוד… הייתי מצוותת אתכם מיד למעון כזה למשך כמה חודשים טובים. ללא ספק, זה יעשה לכם, וגם לנו כחברה, רק טוב.

[related-posts title="כתבות קודמות של נטלי שוחט"]