השמאל הישראלי נדרס ונרמס בכיכר העיר

תפיסות השמאל בכל תחומי החיים – כלכלה וחברה, מדינה ופוליטיקה, התיישבות והגשמה, כסף, חמלה, רווחה, שיתוף, אנושיות, נימוס, שפה – סורסו וחוסלו ביד קשה. בכוח. בכוונת מכוון. הבוחרים נסחפים אחרי ההסתה, בוחרים במסיתים ועל הדרך מסבירים שאין אלטרנטיבה

Print Friendly

כן, אתם אומרים, הימין מוליך אותנו למבוי סתום. "אבל מה האלטרנטיבה?", אתם שואלים; "איפה מנהיג השמאל?", אתם תוהים; "איך זה שהשמאל הישראלי לא הצמיח מנהיג שיהיה מתמודד ראוי על הנהגת החברה והמדינה?", אתם מטיחים; "דרך השמאל נכשלה", אתם קובעים.

ואני מבקש להזדקף, לקום ולקבוע: השמאל הישראלי לא מת. בכל מקרה, לא מוות טבעי.

הוא חוסל.

תפיסת השמאל, בכל תחומי חיינו: כלכלה וחברה, מדינה ופוליטיקה, התיישבות והגשמה, כסף, חמלה, רווחה, שיתוף, אנושיות, נימוס, דרך ארץ, שפה – תפיסת השמאל חוסלה ביד קשה. בכוח. באלימות. בכוחנות. בכוונת מכוון.

רפיסות השמאל, כפי שאוהבים דווקא אנשי שמאל (או לפחות אלה שמכנים את עצמם ככאלה, בדרך-כלל בלי שום בסיס) היא אולי עובדה אמפירית, אבל יש לה סיבה ומסובב.


הדרת השמאל ורמיסתו אינה מקרית. היא תהליך אכזרי, יזום ומכוון

כי השמאל הישראלי לא חלש. הוא מוחלש.

השמאל הישראלי עבר ועובר תהליך פושע של דיסקרדיטציה ודהלגיטימציה. הימין הישראלי, שהוא הזרם הפוליטי המרכזי כאן, הפך את הביטוי "שמאל" ("סמול") לביטוי גנאי. לקללה. לקריאת "המן" בפורים. אתה אומר "שמאלן" והם שומעים ומשמיעים "בוגד", "עוכר ישראל", "תוקע סכין בגב האומה", "מסומם" ("חשישניק"?), "משתמט", "דור האספרסו", "יושבי בתי הקפה".

שריד (ויקימדיה)

ובמאמר מוסגר, מוזמנים הקוראים הלאומיים הזקופים לציין שמות של מנהיגי שמאל שנחשדו, נתפסו, נשפטו ונכלאו בעבירות של גניבה, שוחד, רמאות בבחירות, מעשים מגונים, אונס וכיוצא באלה; וגם כמה ממנהיגי השמאל בדורת האחרונים השתמטו מחובות השירות, במדים ו/או באזרחי. חומר למחשבה.

אני יכול להעיד עדות בגוף ראשון (וגם מעדויות ישירות של אחרים): הביטוי "שמאל" נהפך לקללה. לשם גנאי. כך בפיהם של אנשי ימין, פעילים עדתיים, מטיפים דתיים וחרדים – וכמובן, בפי הלאומנים לסוגיהם.

הנרטיב הישראלי המרכזי, שהוא ימני זה שנות דור, חיסל ברגל גסה את כל מאפייני השמאל ההומאני, המפויס, הפשרן, השוויוני, ההוגן. הימין הישראלי, שנתמך זה שנות דור בידי המרכז המבוסס, השבע, הציני, ובידי שורה של מפלגות סקטוריאליות (דתיות, חרדיות, עדתיות, מפלגות עולים וכו') דרס את כל המרכיבים האנושיים הבסיסיים שמרכיבים את השקפת העולם השמאלית הקלאסית.

ולא שזה מפריע לאותו ימין לאומני, קפיטליסטי, חסר עכבות ונעדר חמלה, להשתמש בביטויים המעשיים של תפיסות השמאל. פעם אחר פעם. לפעמים בשביל לעשות את המעשה היחיד האפשרי (כמובן, אחרי שמיצו את כל הטעויות והעוולות האפשריות) – ובפעמים אחרות, למרבה הזוועה, בשביל להצדיק את המעשים האיומים ביותר.

שם טוב (יעקב סער, לע"מ)

מרצ, מפלגה שפיה ולבה שווים ומעשיה ראויים, הייתה הרוח החיה והמנוע שדחף את יצחק רבין להמיר את דתו ותפיסתו המדינית. זכורה היטב האמירה על כך שרבין הומרצ, שמפלגת העבודה הומרצה. אז נכון שהסכם אוסלו נהגה ונתפר על-ידי אנשי מפלגת העבודה (פרס וחבורת הבלייזרים), אבל בלי הרוח הגבית של מרצ החזקה אז – הניצים של מפלגת העבודה היו בולמים כל ניסיון. ואגב הסכם אוסלו: אחרי שהרגו אותו, סירסו אותו, רוקנו אותו מכל תוכן – כמה קל לאנשי הימין להכריז עליו כעל אסון. מעשה בגידה. מחדל קולוסאלי. קצרה היריעה כאן, אבל אין דבר רחוק מן האמת יותר מההשמצה הפרועה הזאת. כי כמו השמאל בכללותו, גם הסכם אוסלו חוסל בכוונה תחילה. מתוך אינטרס ברור לשמר את ההתנחלויות. את שקר ירושלים "העיר שחוברה לה יחדיו". את הכיבוש.

אלוני (צילום: רן מלמד)

בגין פגש את סאדאת, חתם על הסכם שלום ופינה את חצי האי סיני עד לגרגר החול האחרון (שנשאר לשמיר הסרבן בטאבה) – בניגוד להשקפת עולמו, הצהרותיו ונאומיו חוצבי הלהבות, כשהוא מגשים את תחינות השמאל שנאמרו בלחישה (בן-גוריון, אליאב, אבנרי, פעיל ועוד כמה אנשים לא חשובים) כבר ביומה השביעי של מלחמת ששת הימים) ובכל השנים ובכל ההפגנות שבאו לאחר מכן; שרון דהר ללבנון ב-1982 על גבם של מאות ואלפי קצינים וחיילים, ביניהם בעלי דרגות בכירות למדי (זכור אל"מ אלי גבע שהסיר את דרגותיו במחאה על שקרי שרון), שהשקפת עולמם חינכה אותם לציית ולבצע – גם כשידעו שהמנהיג מופקר ושקרן. הם – טייסים, סיירים, טנקיסטים, תותחנים, שייטים ושאר לוחמים – הלכו כי צריך ללכת. וייזכר לטובה גם אלוף (מיל') עמרם מצנע, שלא חשש להתעמת עם שרון, גם בפומבי, על רקע פשעי לבנון.

דורות של חיילים מסורים, בסדיר ובעיקר במילואים, הלכו ארבעים שנה במדבר ההתנחלויות, נלחמו מול ילדים מיידי אבנים ומניפי דגלים, למרות שהתנגדו בכל מאודם לטירוף ההתנחלויות. כמה סרבנים שמאלנים היו בכל שנות הכיבוש המשחית הזה? כמה מקרי נטישה של משמרת, בהתנחלות או במחסום, נרשמו על-ידי "בוגדים שמאלנים"? כן, כולל כותב שורות אלה.

חנין (שרית פרקול)

ואפילו המתנחלים עצמם, כשהם מנסים להגן על טירוף ההשתלטות על כל גבעה וטרש, מגייסים לטובתם ולהגנתם את כיבוש השממה על-ידי תנועות השמאל ההיסטוריות, את הגירוש (הפושע) של ערביי ארצישראל ב-48', את גזל האדמות ומחיקת הכפרים. כי הכי קל להצדיק פשע בדוגמה היסטורית (מופרכת ולא רלוונטית בדרך-כלל) של עוולה מוקדמת. כן, ממש: המתנחלים הם החלוצים המודרניים. לא פחות. מלחמה היא שלום, לילה הוא יום, שחור הוא לבן.


יש אלטרנטיבות ראויות. אתם פשוט לא בוחרים בהן

גלאון (ציפי מנשה)

ויודעים מה? נמאס לי לשמוע על זה שמצביעים לרעים כי אין מנהיגות בצד השני. כי אין אלטרנטיבות. ובכן, יש אלטרנטיבה. יש ועוד איך. אולמרט מושחת ולא ראוי. נתניהו נהנתן, מופקר ואחוז פחדים – ולא ראוי. ולפיד? אמרנו די. אז מי בדיוק הפריע לכם להצביע בעד מועמד העבודה? עבור מרצ? אפילו בשביל חד"ש? במה לפיד היה טוב יותר מיחימוביץ"? במה נתניהו טוב מציפי לבני? במה ליברמן עדיף על דב חנין? ולמה 600 אלף פתאים העדיפו את לפיד על פני זהבה גלאון?

למה? יש לכם הסבר?

ההמון החליט לא להצביע עבור האנשים הראויים, אז זה אומר שאין אלטרנטיבה? לא. זה אומר שהעם שטוף מוח. רק בנס רבין ניצח את שמיר ב-1992, וגם בלי הרצח המתועב, היה סיכוי די סביר שנתניהו היה מנצח אותו בבחירות 96'. עם שהולך אחרי דמגוגים ריקים, משמיד אנשים טובים רק כי הם – מה הם? ישרים מדי? הוגנים מדי? אומרי אמת? לא מתנחפים? – הוא עם שמקבל לפנים את הלפידים והלפידיזם, במשותף עם הביבים והבנטים והאיווטים.

גילאון

יש אלטרנטיבה, אבל הרוב הנבער מעדיף להצביע בעד אלה שעושים לו רע. ולמה? כי הם "חזקים", "לאומיים", "לא פראיירים", "עשירים", "יפים", "מלאי שיער", "חתיכים", "שריריים". העם הנבחר מעדיף את נתניהו, ליברמן, שרון, אולמרט, ברק, בנט, לפיד וחבר המרעים שלהם – על פני, שימו לב: גלאון, גילאון, הורוביץ, חנין; ולפניהם יוסי שריד, שולמית אלוני, חיים אורון, רן כהן, יאיר צבן… ואפשר ללכת לאחור עד ויקטור שם טוב, יעקב חזן ויצחק בן אהרון. אז מי טוב ממני? ובמילים שהעם הזה מבין: מי גרם יותר נזק – גולדה או חזן? שריד או שרון? אורון או אולמרט?

אז חלאס עם האין אלטרנטיבה. תמיד יש אלטרנטיבה. זו רק הבורות וההסתה שמביאים את ההמון להעדיף את הרעים על פני הטובים.

אריאל שרון שזרע הרס וקצר חורבן – הקים את שרשרת ההתנחלויות ואחר-כך הרס ופינה רבות מהן; ואהוד אולמרט שלא היסס להוציא דיבות רעות ("פרס יחלק את ירושלים"), רק בשביל להציע כמה שנים מאוחר יותר את אותו הדבר והרבה יותר לפלסטינים. ובגין. ורבין. וברק. וכל יוצאי הליכוד שהקימו את קדימה ומקצתם שנהפכו שמאלנים ממש. והדוגמאות ההיסטוריות רבות מספור.


שלטון הימין מנציח את הכוחנות, הפער והעוני

המחאה החברתית, חרפת העוני, הפערים הבלתי נסבלים, האם הם לא תוצאה מדויקת של השתלטות הימין הכוחני, הדורסני, הקפיליסטי, על כל מוקדי הרווחה, הבריאות והסיוע? האם אין קשר ישיר בין השקפת העולם הימנית, הנאו-ליברלית, האולטרה-קפיטליסטית, של אנשי השלטון והכוח בעשרות השנים האחרונות, לקיטוב, לפער ולעוני השוררים כאן? נכון, יותר ממחצית האוכלוסייה לא רעבה ללחם – אבל מה עם כל השאר?

רמיסת השמאל הישראלי, על רעיונותיו, אנשיו, הוגיו, מגשימיו – היא פשע היסטורי. לא פחות. והחטא שנוסף לפשע הזה, הוא שבסופו של כל תהליך, השקפת השמאל הבסיסית, מהחברה ועד הכלכלה, מהפוליטיקה ועד המדינה – מנצחת.

הבעיה היחידה היא שזמננו כאן קצוב. של כל אחד מאיתנו ושל כולנו ביחד. וכך, למרות שכולם יודעים שאין תוחלת להתנחלויות ולכיבוש ולנרטיב הלאומי-לאומני; ושלא לעולם יוכל הרוב הדורסני לאפשר למנהיגיו החמדנים לשאוב את כל המשאבים של הכלל; ושיום אחד באמת יתנער ההמון ויציב את הגיליוטינה בכיכר העיר; ולמרות שבסוף כל הסופים נוכל להגיד "צדקנו" – הבעיה היא שאין לנו את הזמן.

הזמן אוזל והולך והעוול גדל ורב.

ויש להניח שרובנו, כולל כותב שורות אלה, לא נהיה כאן בשביל להגיד: אמרנו לכם.

[related-posts title="מדבר אל הקיר - טורים קודמים"]

 

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר מערכת, מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על השמאל הישראלי נדרס ונרמס בכיכר העיר

  1. מאת ניר‏:

    הבוחרים נסחפים אחרי ההסתה, בוחרים במסיתים ועל הדרך מסבירים שאין אלטרנטיבה

    טובי אהבתי את הקטע הבוחרים הם עדר של טיפשים הנסחפים אחרי מסיתים אתה אומר שעם ישראל טיפש נו ברצינות אם הם בחרו בימין / מרכז כנראה הסחורה של השמאל היא לא מתאימה למציאות שאנחנו חיים בתקופה זו או אולי כדברי החבר יצחק בן אהרון ז"ל צריך להחליף את העם

  2. מאת בני בן יעקב‏:

    צודק' כותב המאמר יש אלטרנטיבה אך לצערי התקשורת הכנועה אינה מעודדת דמויות חדשות .למצב זה אחראי השמאל בעיקר מר"ץ שנטשו את הדגל החברתי" לטובת עניי הפלסטינאים קודם לעומת עניי עירך "לגבי המנהיגים שסרחו נכון גם במפלגת העבודה או המער"ך אז פשטה השחיתות וחוסר דאגה לשכבות החלשות .זה היה אז ושלי יחימוביץ ניסתה לקומם את המפלגה מהריסותיה ,עד שקמו וותיקי המפלגה וגירשו אותה מהעיר ..והם חזקרו להיות ליכוד ב .לגבי הטענה החשובה ששלי יחמיוביץ לא מדברת בטחון ,אכן כן בכוונת מכוון ,וראו כמה צעירים שקודם לא התענינו בנעשה במדינה קמו עשו מעשה והצטרפו למפלגת העבודה .לצערי רוב העם ראשית הולך שולל אחרי סיסמאות נבובות שאין מאחרוהים מאום .
    ולכן אומרים "כולם מושחתים ואין מה לעשות כלום לא משתנה "לא נכון ראשית אם כולם יבואו להצביע ,כבר מצבנו טוב יותר .שנית מי שמצביע שיחשוב מי הכי טוב עבורו

  3. מאת המתעורר‏:

    במשפט אחד: אכלו לי, שתו לי, לא מבינים אותי, בואו נחליף את העם.

  4. מאת ניר‏:

    ובמאמר מוסגר, מוזמנים הקוראים הלאומיים הזקופים לציין שמות של מנהיגי שמאל שנחשדו, נתפסו, נשפטו ונכלאו בעבירות של גניבה, שוחד, רמאות בבחירות, מעשים מגונים, אונס וכיוצא באלה
    דוגמאות שעלו בזכרוני
    אשר ידלין עסקן פוליטי, מבכירי תנועת העבודה, אשר שימש בתפקידים בכירים במנגנון הציבורי, הורשע בפלילים, וסימל לדעת רבים את שקיעתה של מפלגת העבודהבחודש אוקטובר 1976, יומיים לפני מינויו לתפקידנגיד בנק ישראל, נעצר ידלין, והורשע, על פי הודאתו, בקבלת שוחד. הוא נידון לחמש שנות מאסר, שאותן ריצה בכלא רמלה ובכלא מע
    אברהם עופר כשר השיכון בממשלתו של רבין, הועלו כנגדו חשדות לפיהם היה שותף למעשי שחיתות בחברת שיכון עובדים. פנייתו ליועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, שיורה על הפסקת החקירה בעניינו, נענתה בשלילה
    פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין וגרמה לתחושה ציבורית לפיה שלטונה של מפלגת העבודה
    בקיצור שוחד גנבות שחיתות לא קשורה לצד זה או אחר

    • מאת בנימין חייטמן‏:

      אברהם עופר התאבד.
      על ההשוואה בין לאה רבין לכל היתר מיותר להוסיף. עצם ההשוואה מראה ששטיפת המוח עובדת היטב.
      אפשר להוסיף גם את בריכות השחיה בקיבוצים…

  5. מאת אורגד ורדימון‏:

    הטעות (של כולנו) היא בכותרת. וכשהכותרת היא: "השמאל נרמס" הרי שהיא הפתיח לכל ההידרדרות הזו של המאמינים בכך, המזדהים עם רעיונות "השמאל" – אנשים חושבים, הנוהים אף הם אחרי הסיסמאות ומפקירים בכך
    את רעיונותיהם לידי קריקטוריסטים (כדימוי) שבקו אחד או שניים שוחקים מהות והופכים אות לרמץ נרמס על ידי כל.
    וראו בקרו נא את עצמכם – עם קריאת סיסמאות אלה, וכשאת/ה קוראים הכרזות שכאלה: האם באותו רגע חדלנו להיות אנשי שמאל? וכשמישהו מכפיש אותי שאני אליטיסט: האם הופכת ההשמצה את זהבה גלאון ליותר אליטיסטית מיאיר לפיד? לא! לכל מי שעיניים בראשו ברור שלא כך הוא. אבל אנחנו (ולרגע אעביר עצמי לצד הפסיבי) קוראים את הסיסמה (המלווה את מר"צ עוד מימיה כ-רצ, גם אז כהכפשה שעם הזמן הופכת לנבואה המגשימה את עצמה) ובעוד רגע והם כבר מסתכלים בראי ושואלים: "אז אני אליטיסט?"
    הצעד הבא הוא שאת/ה מקטרים ומנסים להיחלץ מ"ההשמצה" הזו, ועוד כך וכך ימי מצור – הצעד הבא שרובנו מרימים ידיים ואומרים: אם אנחנו אליטיסטים – כלומר "הם" אליטיסטים – כי אני הרי איני אליטיסט…
    וכך, תוך תהליך פשוט, דמוקרטי, ולא מתוחכם במיוחד – מצליחים אנשי מקצוע לסרס כל נס וכל סיסמה שלנו. עם המהלך הבא כבר לא תמהרו להצביע מר"צ (אליטיסטים רחמנא ליצלן), או להימלט מצל כזה או אחר שיצמידו לכם.
    ועוד דוגמא: "שונאי דתיים" או "הורסי היהדות" וכד'… ואני חשבתי (ועד היום בטוח בכך) שאני, יהודי חילוני שבעברי פתיחת בית הקולנוע הראשון בארץ להצגות מסחריות בערבי שבת (קולנוע "תכלת" בת"א ב-1970) ושבהמשך פתחתי את קולנוע אלנבי בתל-אביב (8/1973) להקרנות שוטפות של סרטים מסחריים וזכיתי לכמה שנים של השמצות, הפגנות כנגדי, איומי רצח, שבירת חלונות ועוד – אז אני, אותו יהודי חילוני, הריני בטוח שדווקא אני הוא היהודי האמתי. ושמקללי דאז והמסיתים כנגדי? הם עובדי אלילים. כי הרי מימיי לא נשקתי לפיסות עץ ומתכת (מזוזות) או פתילי בד (של טליתות) ולא נהיתי אחרי יתר מנהגי עכו"מ שכאלה. אני הרי מאמין באלוהות כרעיון מופשט. אין לי המספר הסלולרי של האלוהים שלהם ואיני יכול לשקר לכולם (כמו אותם רבנים פוליטיים) המספרים שהם – "הם" – יודעים מה רוצה אלוהים. הם היכולים לדבר עמו ולקלל את האחד ולרומם את האחר. והיהודים, העיוורים בני עמי, קונים כל סחורה פגומה שכזו "כדבר אלוהים" ומה יותר "לא יהודי" מכך?
    אבל אתם, רוב קוראיי וגם אם אתם חילונים, מתקפלים מיד מול אלה המקצים אתכם מן הכלל – כמו כאילו היהודי החרד, שאינו מאמין בעבודה, שמאמין רק באותות ובמופתים ובדברי הרב: כמו כאילו הוא הוא היהודי.
    וכי למה?
    ואני אומר: השמאל לא מת. כי השמאל הוא רעיון. אוסף רעיונות. מערכת משתכללת של רעיונות שלעולם לא תמות. כי רעיונות אינם מתים. רעיונות תלויים רק במנהיג/ה שהולכת/ך קדימה ונושאת את הנס בעוז בהתמדה ובאמונה.
    וכן, בצד אותה אמונה יש להשתמש גם בראש, למצוא את המכשלה המובנה שבהפצת רעיונות מופשטים בתקופה בה המיתוג, הדילול ושפת הטוויטר מקשות עד מאוד את מלאכת ההסברה.
    ההסתה הייתה מאז ומתמיד קלה יותר מאשר הבנייה.
    ההפחדה הייתה מאז ומתמיד אפקטיבית בהרבה מהשיח.
    והדוגמאות רק רבות עוד ועוד
    ולכן אחתך כאן ואומר: די לבכיינות! השמאל לא מת, ואם תאמרו מת? אז – השמאל מת. אבל לא רעיונות השמאל – וכלל לא משנה לי איך שיקראו להם. סיסמאות הן חשובות, אבל סיסמאות ניתנות לתקול, ובקלות. הבנה נעבוד על הרעיונות, נלבן אותם, לנקד אותם ונמשיך להטיף להם – אחרי כל שבע הפרות הרזות יגיעו גם יגיעו הפרות השמנות.
    והשלב הראשון לכל אלה? החינוך. הלימוד. המלחמה בבערות אותה מפיצים מנהיגינו (הדתיים והחילוניים כאחד).

  6. מאת גידי‏:

    טובי
    כמרכז ימין אני צריך לומר ניצחנו…ולא. עברת לא מעט בחיים, הרי לא יכול להיות שהיאוש והאכזבה גרמו לך להרים ידיים ?
    מאחר ואני תמיד חושד בשמאלנים קיצוניים כמוך, השאלה שלי היא מה גרם לך לכתוב מאמר זה ? יש פה איזה תרגיל או מסר חבוי…?
    קרא היטב את דברי המגיבים נמרוד ודוד ,שניהם אומרים שהמציאות משתנה וצריך התאמות וראש פתוח . המצע החברתי כלכלי של השמאל הוא נר לרגליי,אך למה למה אתם המתנשאים נשמעים ונתפסים כמי שהפלסטינים הם ה"אחים" שלכם ולא אני…?!

  7. מאת דוד ע‏:

    כמי שנמצא בהתלבטות "באותו מגזר", אני מרשה לעצמי להוסיף כמה הסברים שאולי יאזנו את התמונה.
    אי אפשר להטיל את כל האשמה על הימין. עם כל הדורסנות החברתית וחוסר המעש המדיני והשחיתות, יש שם אנשים שידעו לשנות את דעתם: מבגין ושרון ועד לבני ואולמרט. מהצד השני, שלי יחימוביץ' הזניחה את הצד המדיני, ומרץ משדרת (לא בכוונה, אולי) אליטיזם ושנאת האחר, וגם תולה את רוב האשמה בהיעדר שלום על הצד הישראלי. חד"ש פשוט רחוקה מאוד מדעותיהם של רוב האנשים המגדירים את עצמם "שמאל ציוני".
    ומעל לכל: שכנינו שאיתם אנו צריכים להשלים, לא עושים לאנשי שמאל חיים קלים.
    התוצאה, רבים וטובים, שדעותיהם לגבי פתרון אפשרי לסכסוך נעות על הסקלה שבין מרץ לעבודה – התייאשו (כי אין פרטנר, עם ובלי מרכאות), ובוחרים במי שיבטיח להם (ולא יקיים, אבל זה סיפור אחר…) פתרונות לעניינים אחרים. כך קיבל יאיר לפיד 19 מנדטים. מבחינתי האישית, הצבעה הפכה להיות סוג של ברירת מחדל, ובחרתי ב"תנועה" של ציפי לבני. לא יודע אם צדקתי.

    • מאת נמרוד נוי‏:

      היי טובי,
      השמאל הישראלי הביא זאת על עצמו ואל לו להלין על איש. אם הציבור התרחק ממנו זה סימן שהוא איננו רלוונטי והוא לא ידע ולא השכיל להתאים את עצמו למציאות המשתנה. לפני זמן לא רב פרסמתי מעל במה מכובדת זו מאמר על השמאל הישראלי בשם "שירת הבכי והנהיי של השמאל בישראל", בו אני מסביר בהרחבה את הדברים. באופן שאולי ישמע אבסורדי אומר כאן, כי קיים דמיון רב בין השמאל היותר קיצוני לבין הימין – שניהם מרוממים את עצמם בערכים ואידאולוגיות במענה לצורכי נפש 'איחודיים'. השמאל עם הערכים האוניברסליים וכדומה והימין עם הלאומית הגואה והדתיות. לטעמי לפחות שניהם לא עושים טוב למדינת ישראל והגיעה העת לחזור ליסודות שיצקו כאן האבות המייסדים בראשותו של דוד בן גוריון כאשר הקימו כאן חברה 'פותרת בעיות' ולא חברה ש'מייצרת בעיות' כפי שאנו היום. חברה שמתמודדת עם המציאות על דרך היצירה ולא על דרך הגאולה (מימין, משמאל ומשמיים).