"ואי אפשר לבוא לבחינת תפילין, אלא שיעלה את הדיבור ויתקנהו. כי הדיבור שהוא רוח פיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא בבחינת מלכות פה.הוא בחינת ים שכל הנחלים הולכים אל הים. . והוא בחינת אדוני, כמו שכתוב "אדוני שפתי תפתח" . כשפוגמין הדבור שהוא אדוני, אז על ידי הפגם, נעשה מרוח פיו , רוח סערה" (ליקוטי מוהר"ן תורה לח)

בעקבות עיסוק מתמשך ביחסים שבין ה"דיבור" ל"שתיקה", אני מביאה אנתולוגיה קטנה של שירים שליקטתי במתוך ספרי בנושאי "על הדיבור והשתיקה". אני פותחת את האנתולוגיה הזאת לשירה עברית ומתורגמת, כאנתולוגיה פתוחה וגמישה גם לשירת משוררים ומשוררות אחרים. ולמקורות מיוחדים.

*

על השתיקה

כְּאִשָּׁה זוֹרַעַת כָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּי
בֵּין יַיִן מְשַׂמֵּחַ לְבֵין יַיִן מְשַׁכֵּר
רֹאשִׁי נִפְרָד מִגּוּפִי

מִתּוֹךְ הָרִקּוּד הַמִּזְרָחִי הַבָּא מִקְּצוֹת עֲקֵבַי אֶל פִּי בִּטְנִי
אֲנִי עוֹשָׂה שְׁתִיקָה שֶׁעוֹשָׂה בִּי שְׁנַיִם

הִיא פֶּה פָּעוּר בְּמֶרְכַּז הַגּוּף
הִנֵּה אֲנִי שָׂמָה
סָבִיב סָבִיב לַבְּאֵר
שָׂפָה כְּדֵי לִרְאוֹתָהּ
כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּכַסֵּנִי
כְּמוֹ חֻפָּה
מִתְּהוֹמָהּ

נפש כלה

דִּבּוּרְךָ הוֹצִיא מִתּוֹכִי
נֶפֶשׁ דּוֹמַעַת
נֶפֶשׁ מְדַמְמֶמֶת
כִּי הִיא הַדָּם
וּכְשֶׁדָּם נֶעְכָּר עַד נֶפֶשׁ
הוֹלֶכֶת לְאִבּוּד
וּמַיִם מַיִם מַיִם
יוֹצְאִים אֶת הָעַיִן
הַכֵּהָה
שֶׁכָּל הַמְּמַדִּים מְאַבְּדִים
אֶצְלָהּ צוּרָתָם
רְאֵה אוֹתָנוּ חוֹפְרִים
זֶה אֵצֶל זֶה
חוֹפְרִים בְּאֶגְרוֹפִים
נְחוּשִׁים
מַיִם לְרַוּוֹת אִישׁ
צִמְאוֹנוֹ
וּכְשֶׁהֶעֱלֵינוּ דְּלִי
בְּיָדֵנוּ אֲהָהָהּ
מַיִם מְלוּחִים מֵי מְלִיחִים
גָּדוֹל
אָז צִמְאוֹנֵנוּ גָּדוֹל
עַד מְאֹאֹאֹאֹאֹד
וְיוֹצֵאת לָהּ הַנֶּפֶשׁ וּפוֹשֶׁטֶת
יָד מְבַקֶּשֶׁת
וּמַיִם מַיִם מַיִם
מַיִם אֲחֵרִים מַיִם אַחֲרוֹנִים
לְכִבּוּי צִמָּאוֹן
שֶׁהוּא בְּעֵרָה אֲיֻמָּה
בַּעֲצָמֵינוּ
דַּבֵּר, וּכְבָר נַפְשִׁי יוֹצֵאת לִקְרַאת כָּלָה

בכי

מֵהַמָּקוֹם בּוֹ נִפְסָק הַדִּבּוּר עִם הַבָּשָׂר מִבְּשָׂרְךָ
וְיֵשׁ מָקוֹם חָתוּךְ וְתָפוּר וְאוּלַי מְדַמֵּם גַּם פְּנִימָה
מֵהַנְּקֻדָּה הַזֹּאת אֲנִי גּוֹהֶרֶת וְרֹאשִׁי בֵּין בִּרְכַּי
וּמְקַוָּה לַבְּכִי הַגָּדוֹל. אֶלָּא שֶׁזֶּה כָּלוּא פְּנִימָה
וְיֹבֶשׁ גָּדוֹל הוּא שׁוֹלֵחַ לְמַרְאִית הָעַיִן
וַאֲנִי מִתְפַּלֶּלֶת לְאֵלִיָּהוּ עַל הַכַּרְמֶל וּלְרָחֵל
הָאֵם עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁיִּהְיוּ בְּעֶזְרִי
בַּחֲצִיַּת קֶנְיוֹן מִדְבָּרִים וּלְפָחוֹת אֶחָד
מִסַּלְעֵי הַצּוּר אוֹ הַגְּרָנִיט יִפָּתַח לַאֲגַם מַיִם
וְעַיִן שֶׁלִּי תִּרְאֶה וְתִתֵּן מֵעַצְמָהּ אֶת אֲשֶׁר
יֵשׁ לָתֵת אִגֶּרֶת בִּכְתַב סְתָרִים שֶׁתִּפְתַּח דַּלְתוֹת
מַגִּידִים וּשְׁעָרִים עֶלְיוֹנִים לִילָדַי שֶׁנּוֹלְדוּ
יְתוֹמִים וּזְנוּחִים
וּבְכָל כֹּחָם מַרְעִידִים
מַשְׁקוֹפִים

צוהרי שש

אֶת סוֹד שְׁתִיקַת הָאִמָּהוֹת –
אֶת הַיְנִיקָה הָעוֹבֶרֶת מִטַּבּוּר
לְטַבּוּר חָתוּךְ, אֶת הַשְּׁתִיקָה הַחַתְרָנִית
מֵאֵם הַדִּבּוּר
הַשְּׁתִיקָה הַחַתְרָנִית
אֵם הַבַּיִת אֵם עַל-בָּנִים
הַשְּׁתוּקִית הָאִלֶּמֶת הַמִּתְקַפֶּלֶת
לְשׁוּלֵי הַצִּפָּרְנִים הַמִּתְכַּהִים וּמִתְפַּצְּלִים
עִם כֶּתֶם הָאַרְגָּמָן שֶׁל
קְלִפַּת הֶחָצִיל
הַשְּׁתִיקָה הַמִּתְמַקֶּמֶת בֵּין זָוִית הַפֶּה
לְקֵפֶל הָעֵינַיִם לְדִמְעוֹת הַבָּצָל לְרֵיחַ הַדַּפְנָה
בְּצִנְצְנוֹת זְכוּכִית לִמְרַק עֲדָשִׁים חָרְפִּי אוֹ רֵיחַ הַלָּבֶנְדֶר
הַנֶּאֱגָר בֵּין סְדִינִים מְגֹהָצִים
לְקַבֵּל אֶת הַזַּעַם הֶעָצוּר אֶת גַּעְגּוּעֵי הָאִישׁ
אֶל אִמּוֹ הָרִאשׁוֹנָה בְּחֵטְא בְּגַל מָלוּחַ וְקוֹצֵף
הוֹלֵךְ וְחוֹזֵר
אֶל חוֹף נִשְׁחָק נִשְׁתָּק וְשָׁלֵם
כְּתַעֲלוּמָה בְּרִיאָה

אֶחָד מֵחַדְרֵי הַלֵּב
חֲדַר מִיּוּן
בְּרֵרַת מִלִּים כְּגַרְגְּרֵי קִטְנִיּוֹת
לְפֶצַע דּוֹמֵם שֶׁאֵין חוֹבֵשׁ

כשמעשֵׂי ידַי עושים שירה

חֲסֵרָה לִי אוֹתָהּ צוּרָה אוֹתָהּ תְּמוּנָה
מִמֶּנָּה מֻתֶּרֶת הַפְּקַעַת
וּקְצֵה חוּט נִמְשָׁךְ וּמוּבָל
אַחַר הַיָּד וּמוֹבִיל אוֹתָהּ לָתֵת סִימָן בֶּחָלָל

כִּי מוּעֶקֶת מָתְנַיִם רוֹקַעַת אוֹתִי לָאֲדָמָה
וּפִי נִשְׁאָר קָרוּאַ אֵלָיו (בְּתַבְנִית חָרָשׁ וּמַסְגֵּר)
לְךָ הַדְּמָמָה, תַּחַת לְשׁוֹנִי כִּי מִי יִשְׁמַע מַה מַה
וְלִי הָאֵימָה מֵעֹפֶר רַךְ
נֶהְפָּךְ עַל גֵּווֹ לְעֵינַי –

וְאֵיךְ כְּשֶׁמַּעֲשֵׂי יָדַי אוֹמְרִים שִׁירָה –
אֲנַחְנוּ (הַנּוֹשְׂאִים בִּכּוּרִים) טוֹבְעִים
בְּיָם שִׁכְחָה וּדְבָרִים.

מלאך

מַה לֹּא עוֹשִׂים לְתִינוֹק שֶׁיִּשְׁתֹּק וְיִשְׁכַּח
בָּא מַלְאָךְ וּמַכֶּה עַל פִּיו
בָּא רוֹפֵא וּמַכֶּה עַל טַבּוּרוֹ
וּמַכָּה הָאָחוֹת עַל כַּפּוֹת רַגְלָיו
עוֹד וְעוֹד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ הַיְתֵרָה
וְיִשָּׁאֵר גֹּלֶם מְקֻפָּל וְטָהוֹר.

המרחק בין הדיבור לגוף

התחלתי למדוד את המרחק שבין הגוף לדיבור
כמו המרחק שאני מודדת מהרגע שהשמש מאדמה מעל הים
ונופלת אליו לפני שבת. הדממה שמחברת את העולמות
אלה שעלו השמימה ואלה שירדו תהומות .
ואני חושבת על פתחי שהם חטאותי
שהם פתח ליניקה שהם פתח נביעה
והם פתח לסגור בעדו את הסערה בפנים
שלא תבוא עם זו שבחוץ
זו היא שעושה דברו
כי מתוך הסערה ומתוך התהומות
שפזורים סביב פנויים למעידה
אני תופרת לאיטי דיבור שהוא
רוח לסערה שממנה ייצא הדיבור
הברה הברה לאיטו
כמו תינוק שאוסף הברות הפזורות סביבו
מגדל קוביות
לבנות וליפול ברעש אדמה.

**

המייל לשליחת שירים לאנתולוגיה:
[email protected]

[related-posts title="מיני תרגימא"]