חברים וצרות אחרות

ההצגה "חברים של חברים", שכתב וביים הלל מיטלפונקט בתיאטרון הקאמרי, אמורה לבחון את ערכי החברות והמשפחה, אבל במקום דרמה מטלטלת, קיבלנו הצגה פלקטית

Print Friendly

[rating=3]

יצאתי מההצגה "חברים של חברים" ברגשות מעורבים. מצד אחד מדובר בנושא מסקרן, שמעסיק כל בן אנוש. מצד שני הטיפול בנושא מאכזב. ההצגה "חברים של חברים" אינה הצגה גרועה, אבל גם אינה הצגה טובה במיוחד. המחזאי והבמאי הלל מיטלפונקט הוא טכנאי מעולה, יודע לתפור מחזות כהלכה, אבל הוא אינו מרגש. לא בכתיבה ולא בבימוי.

בגידות בחיי נישואים. פון שוורצה ופרנק. צילום: יוסי צבקר

מיטלפונקט רצה לכתוב מחזה, שמעמיד במבחן את ערך החברות וערכים כאהבה ומשפחה, אבל יצא לו מחזה על בגידות ועל זיונים, ועל שני בני זוג מתוסכלים באמצע החיים, שחיים בשקר עם עצמם ועם הסביבה, ובעיקר מדברים. אם רוצים לטפל בערכים אלה, התשתית לא יכולה להיות רעועה. המחזה אינו מעמיק והיחסים בין הדמויות שטחיים – ולכן אין אפשרות לבחון את הערכים האלה ואת משמעותם. אם אין באמת יחסים ואהבה ורגשות עמוקים, הבגידה מאבדת את העוקץ שלה. וגם מבחן החברות לא ממש מעניין. כלומר, למיטלפונקט היה רעיון יפה, אבל משהו קרה לו בדרך לבמה. במקום דרמה מטלטלת, קיבלנו הצגה פלקטית.

תיבת הפנדורה של שקרים ובגידות המובטחת בתוכניה, לא מכילה חומרים מרתקים – ולכן ההצגה סוחבת איכשהו שעה ו-45 דקות. פינטר, למשל, היה כותב את זה אחרת. או ארתור מילר.

יש בהצגה כמה רגעים חביבים, אנושיים, אפילו משעשעים, ויש גם טקסטים יום-יומיים מוכרים לכל מי שחווה בימיו זוגיות זו או אחרת. טקסט שיכול להתאים לסדרת טלוויזיה או לדרמת כורסה. אם מיטלפונקט היה עוסק בנושא הטעון של בגידה (של אחד מבני הזוג או שניהם) וכל המשמעויות הכואבות הנלוות לכך, אולי ניתן היה להתמקד ולהגיע לרבדים עמוקים ומשמעותיים, ואפילו מרגשים ונוגעים ללב.  כי בגידה יכולה להרוס, אבל גם ניתן לצמוח ממנה.

גיל פרנק משחק סופר כושל, שמתמודד עם משבר גיל 50 ועם תסכולים ודיכאונות שהוא סוחב איתו. גבר כבוי באמצע החיים. פרנק, שחקן משובח ועוצמתי, נראה כבוי על הבמה גם כשחקן, להוציא כמה רגעים שהוא מתעורר. אשתו בהצגה, שרה פון שוורצה, שמשחקת רופאה וורקוהולית חסרת סיפוק, לא מרשימה במיוחד, מלבד קטע אמיתי ומרגש שבו היא מתפתלת מול בעלה, כאשר הוא מגלה שהיא שכבה עם החבר הכי טוב שלו.

משבר של אמצע החיים. כץ, פון שוורצה וגולדשטיין. צילום: יוסי צבקר

"החבר" הזה הוא מוטי כץ, החומרני, היהיר, במאי של תוכניות זבל בטלוויזיה, שכל מה שמעניין אותו זה כסף, הצלחה וכיבוש נשים. בדרך הוא יכול לדרוך על החברים הכי טובים שלו. לא הייתם רוצים חבר כזה. אלא אם כן אתם טיפוס כמוהו. כץ עושה את מה שצריך וממצה מהדמות הרהבתנית את מה שאפשר. לימור גולדשטיין, אשתו, מקסימה ומלאת אנרגיה, וחבל שאיננה נמצאת יותר על הבמה.

ההפתעה הנעימה של הצגה היא דודו ניב, שמשחק גבר הולך לאיבוד דרך חשפנית לשעבר שעוזבת אותו כי הוא לא עמד בהבטחתו לסדר לה קריירה. הוא אוהב אותה, לפחות זה מה שהוא אומר, אבל היא איתו כל עוד היא צריכה אותו. ניב מלא המצאות ומשרטט דמות מופרעת, מקורית וגם מעוררת רחמים.

ממה שכתבתי עד כאן ניתן להבין שהמשחק זה החלק הפחות מאכזב בהצגה. כל הדמויות, מלבד החשפנית לשעבר (ירדן ברכה), מתמודדות עם משבר אמצע החיים ועם אופק לא ברור. ביציאה מההצגה שמעתי אישה מחליפה חוויות עם בן הזוג שלה: "כשגברים מגיעים לגיל חמישים, הם באמת נכנסים לפאניקה".

אם יש לכם חברים טובים ואתם רוצים לצ'פר אותם במתנה מקורית, נגיד לרכוש עבורם כרטיסים להצגה "חברים של חברים", אני בספק אם אחרי ההצגה הם יישארו חברים שלכם. 

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.