מלחמת עזה תהיה המלחמה הראשונה שתעבור בלי סיקור עיתונאי

הציבור בישראל מוזן ללא הרף מפי דובר צה"ל ומסבירי הממשלה ומפיהם בלבד. מידע חופשי ואמין מהשטח, למעט דבר הדובר, לא קיים. כתבי התקשורת נפרסו בנקודות נוחות על גבול עזה ומדווחים משם. דובר צה"ל ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית לא מאפשרים כניסת עיתונאים וגם לא מגיבים

Print Friendly

מלחמות הן סיפור שמסוקר ומצולם מאז שהעיתונות עמדה על יכולת הדפוס, ועוד קודם לכן. ההיסטוריון יוספוס פלאביוס (יוסף בן מתתיהו) היה בעצם עיתונאי, שדיווח לנו לפני אלפיים שנה על מלחמות היהודים. בלעדיו, חלקים גדולים ממה שאירע אז ונסיבות האירועים היו נשמטים מידיעתנו. לולא הוא, לא היינו מודעים להרבה חלקים בפאזל של תולדות ישראל. יוספוס פלאביוס דיווח מקרוב את כל התככים והמזימות של מרכיבי השלטון וגולל ביד אמן את קורות הקיסרים ומצביאי הצבא, עליותיהם ונפילותיהם.

עשן על עזה. צילום מעבר לגבול (צילום: דן בר דוב)

עשן על עזה, מעבר לגבול (צילום: דן בר דוב)

עיתונאות במיטבה כיסתה וסיקרה את מרבית הסכסוכים האזוריים והעולמיים בכל נקודה על פני הגלובוס. דוגמאות מעולות קיימות ממלחמות העולם הראשונה והשנייה. בלי עיתונאות לא היינו נדהמים ממעשי הזוועה במלחמת יוגוסלביה, בקוסובו או באפריקה, לא היינו עדים להרחבה על מלחמת וייטנאם ולזוועות שהתרחשו בה. העיקרון הבסיסי של עיתונאות בת קיימא הוא מגע אמיתי של העיתונאי עם השטח באמצעות חופש התנועה ויכולת הדיווח של מה שראו עיניו. כל אלו מובאים אלינו מבעד למסך המחשב, נייר העיתון, הרדיו וכמובן מצלמות הווידאו.

בישראל 2014 דובר צה"ל הוא למעשה העיתונאי היחיד שמדווח מקרוב ומדברר את המלחמה לידיעת העיתונאים, שמביאים את דבר הדובר ודבר הממשלה לידי הציבור לפי ראות עיניו של ראש הממשלה ועל פי צרכי הצבא. הגבול ועזה עצמה (כלומר הסיפור האמיתי) סגורים ומסוגרים בפני אנשי התקשורת הזרה והישראלית בפרט.

העיתונאי היחיד. דובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז (צילום: דו"צ)

העיתונאי היחיד. דובר צה"ל מוטי אלמוז (צילום: דו"צ)

התקשורת הישראלית, חלקה בלית ברירה וחלקה בשמחה, מתיישרת על פי צו המפקד, מתעלמת מהאמת הקשה ומתגייסת לצו הממשלה, הצבא וגחמות הציבור. שידוריה פרושים על פני הטלוויזיה, הרדיו, האינטרנט ודפי העיתון, כמעט 24 שעות ביממה, וכתביה מסקרים ללא הרף את דובר צה"ל ומסבירי הממשלה ומטעמה. הגבול ושטח המלחמה סגורים.

וכך, לאורך הגבול עם עזה ניצבים דוברי צה"ל השונים. הווה אומר: כתבי עיתונות שמדבררים את הדובר עם גבם אל הגבול ופניהם אל הציבור. עשרות אנשי תקשורת פרוסים במספר נקודות "נוחות" לשידור שמצטלמות לא רע עם עזה ברקע. כתבינו האמיצים וטרוטי העיניים מדווחים לציבור על מלחמה בשטח עזה ומגרונם בוקע תדיר קולו של דובר צה"ל. לא רק הגבול סגור בפניהם, אלא גם הנקודות שבהם מתרכז הצבא או פורץ לשטח. גם הסיקור הזה סגור בפניהם. למעט מספר מועט של נקודות, הגישה לשטח באזורי הסיקור בגבול עוטף עזה סגורות ומסוגרות באמצעות משטרה צבאית וצווי אלוף פיקוד שמכריזים על שטח זה או אחר כשטח צבאי סגור.

כל מי שעיניו בראשו מבין שהסיקור המובא לידיעת הציבור בישראל הוא סיקור חד סטרי שבא על פי גחמות הממשלה וצרכי הצבא.

הדיווח היחידי, דברו של צה"ל (צילום מסך)

הדיווח היחידי, דברו של צה"ל (צילום מסך)

מלחמה היא עסק מסוכן לכולם וגם לכתבים ולצלמים, לכן רוב הכתבים הצבאיים העדיפו להתיישר לצו השעה הממשלתי והצה"לי והפכו לכתבי החצר של הצבא והממשלה. העניין נמשך שנים רבות ולממשלת ישראל ולצה"ל זה נוח. מאוד נוח. וכך חוזות עיני הציבור בכתבים ישראלים שמסקרים ממרחק. חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, באמת לדעת, לא מתקיימים הלכה למעשה. הציבור בישראל מכיר רק את מה שהוא צריך להכיר, לדעת הממשלה ולפי צרכי הצבא.

בתוך עזה עצמה מצויים רק כתבי תקשורת זרה. הם, ובכך אין ספק, מנווטים על ידי החמאס ולא מורשים לצלם ולדווח את כל מה שאיננו מתאים לארגון. בכך אין ספק. אבל הדיווח שלהם, שלעיתים מוטה ומשקף תפיסה שאוהדת את הצד הפלסטיני, הוא בעצם הדיווח העיקרי המובא בפניי הציבור בעולם, כשמעט ממנו זולג לידיעת הציבור בישראל. הדיווח הזה משקף זוועות ומצבים קשים מנשוא. אלו עיקר הידיעות והתמונות שמדווחות ומובאות לעולם. חלק קטן מכך זולג לתקשורת הישראלית ודרכה לציבור. הלכה למעשה, הציבור בישראל מוזן באינפורמציה המגיעה ישירות מפי דובר הצבא. ידיעות הדובר זורמות אל מכשירי הטלפון, הביפר (כן, יש עוד כאלו המשתמשים במכשיר העתיק הזה), המייל ומסיבות העיתונאים, אליהן מזומנים כתבלבי החצר. חלק מהידיעות נמסר בשם הדובר וחלקן נמסר לפרסום כמידע "מפי הכתב" – קרי, מידע לציבור שבא מידיעתו של הכתב ולא בשם הדובר.

פנייה לדובר

עם תחילת מלחמת "צוק איתן", שהחלה כמבצע ועוד תיקרא מלחמת עזה 2014, פניתי לדובר צה"ל וביקשתי להצטרף לכוחות שנכנסים. כמובן שנעניתי בשלילה. נעניתי בנימוס, אבל בשלילה נחרצת. בסופו של יום הכל מובא לידיעת הציבור בגווני שחור ולבן. יש רעים ואכזריים – החמאס; ויש הטובים, האמיצים והזכים – צה"ל. יש ציבור נאנק וסובל – הציבור הישראלי, וישנו ציבור שנאנק וסובל שלגביו העדויות מגיעות באמצעות העיתונות הזרה המצויה בעזה ובאמצעות רשתות האינטרנט המוטות בדרך כלל לכיוון "מקורבים" לפלסטינים ופעילי ארגוני הטרור. לעומתם, מוצג לנגד עינינו דובר צה"ל, תת אלוף מוטי אלמוז, שמדברר בפנים רציניות את המתרחש ותו לא. ישראל נהפכה איפה לציבור מובל עם מושכות הממשלה בניצוח דובר צה"ל.


מניעת מידע בטענה לפגיעה בהלך רוח הציבור

בהפצצות בעזה נהרגו עד כה 736 בני אדם, כך לפי משרד הבריאות הפלסטיני. בהם יותר ממאה וחמישים ילדים ומאות נשים וגברים חפים מפשע. אולם מלבד דיווח לקוני על מספר ההרוגים בעזה, "התקשורת בישראל נמנעת מלסקרם", כך מתלוננים ארגוני זכויות האדם בישראל. הם צודקים, התקשורת הישראלית, שהפכה ברובה לפודל צייתן המתיישר לרצון הציבור ולדבר המפרסם, נמנעת מלהביא לידיעת הציבור את הצד האחר של המתרס. יש לכך שתי סיבות עיקריות. האחת, חוסר אינפורמציה מהימנה שבא מפי כתביה שאינם שם והשנייה, מאימת השלטון ורגשות הציבור שאיננו חפץ בכך.

כדי לעודד דיון ציבורי בסוגיה זו פנה השבוע ארגון "בצלם" לקול ישראל והציע לו לפרסם בתשלום תשדיר בו מוקראים שמות של חלק מהילדים הפלסטינים הרבים שנהרגו במבצע. הרדיו כמובן סירב להשמיע את התשדירים בנימוק שהקראת שמות ילדים פלסטינים שנהרגו בעזה היא "סוגיה שנויה במחלוקת", כלומר סוגיה פוליטית. אבל הסירוב לתת לילדים שנהרגו שמות הוא כשלעצמו טענה מרחיקת לכת: טענה הגורסת שיש להשתיק את המחיר העצום שמשלמים אזרחים בעזה, בהם ילדים רבים, על המבצע.

התשדיר סורב בטענה ששמות ילדים פלסטינים הוא סוגייה פוליטית

התשדיר סורב בטענה ששמות ילדים פלסטינים הוא סוגייה פוליטית

אחד הנימוקים שמסרה הרשות לתנועת "בצלם" על החלטתה למנוע את שידור התשדיר היה נעוץ בכך שהדיווח על שמות הרוגים "מקומו במהדורות החדשות". מנכ"ל בצלם, חגי אלעד, הגיב לרשות ואמר: "מהדורות החדשות – אשר אף לשיטתכם היה עליהן לשדר את שמות ההרוגים הפלסטינים – אינן עושות זאת. בלית ברירה, אנו מבקשים לרכוש תשדירים בתשלום על מנת להשמיע לציבור עובדות אלו, אך כאשר אנו מנסים לעשות זאת, אנו נדחים בטענה שמקומן של עובדות אלו במסגרת השידור החדשותי, שם כלל אינן משודרות. זהו טיעון מעגלי שאחריתו – השתקה ומחיקה מוחלטת, בין אם בחלופה החדשותית ובין אם בחלופה אחרת, של סוגיה אנושית בעלת חשיבות ציבורית דחופה מהמעלה הראשונה". הוא לא נענה.

פראבדה ישראל

הסיקור החד סטרי בתקשורת הישראלית הגיע לרמות אבסורד נוסח ה"פראבדה" הרוסי. כך לדוגמה עומד הכתב הצבאי של ערוץ 2 מול מצלמות הערוץ ומדווח בשעות הערב, חי מהשטח, על שיגורי רקטות מהרצועה לעבר ישראל. "אני שומע וגם רואה את היציאות", מדווח הכתב, לבוש בחולצה שחורה, "ככל הנראה מאזור ג'באלייה". כאן הוא נכנס לדיווח "מקצועי" בו הוא מסביר לציבור שומעיו כי "תותחי צה"ל יגיבו בירי לעבר מקורות השיגור ומטוסי צה"ל יתקיפו את נקודות השיגור. והוא ממשיך: "צה"ל לא יפסיק את האש עד שיחסל את איום המנהרות", הנה לכם דבר הממשלה. הכתב איננו זקוק לאפוד מגן, הוא מרוחק ממקור סכנה מוחשית ומיידית. עם זאת, כתבים אחרים מעדיפים לעיתים להצטלם לבושים באפודי מגן, עובדה המוסיפים לדמותם נופך קרבי של אמינות בשידור.

הכתב הצבאי  והכתבים האחרים יכולים למעשה לדווח רק על פי שני מקורות מידע. המקור הראשון והחשוב הוא דובר צה"ל שאת קולו ומשנתו שומעים בבירור בדברי הכתב, והמקור השני מתבסס רק על מה שהוא רואה ושומע, כמו גם אזרחים רבים אחרים שמגיעים מדי יום לאותה נקודה המרוחקת היטב מטווח ראייה ושמיעה ממיקום האירוע.

דוגמה נוספת – על גג אחד מאולפני הצילום מתייצב אקס קולונל ריצ'ארד קמפ, עד לא מזמן מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן ומסביר לכתב החדשות בערוץ המסחרי כיצד אנשי הטליבאן השתמשו בילדים נגד לוחמיו ומשווה את הנושא למחבלי החמאס שמציבים לפניהם את ילדי עזה. באותה עת ממש, לבוש גם הוא חולצה שחורה, באולפן מאולתר המוצב מול שערי מחנה דוד בקריה תל אביב, יושב שר האוצר, יאיר לפיד, לוחם תחנת "גלי צה"ל" בעברו, ומסביר לציבור עד כמה ישראל מוסרית וצודקת וכך שר האוצר מפרשן צבאית את מהלכי הממשלה. מול אלו יושב באותה עת באולפני החדשות של אותו הערוץ האלוף (מיל') יעקב עמידרור, ומטיף לציבור אודות מוסריות הצבא ועל הצורך לאפשר לצבא לבצע את עבודתו עד תום. אגב, אותו אלוף רואיין יומיים קודם לכן לאתר חדשות אחר, שם הסביר כי על צה"ל לשוב ולכבוש את עזה כולה.

משדרים רחוק מהשטח (צילום מסך)

משדרים רחוק מהשטח (צילום מסך)

כך מדווחת המלחמה לציבור בישראל והתוצאות לא מאחרות להגיע. כך לדוגמה הציבה עיריית אור יהודה שלט ענק בו נכתב כי אור יהודה עם חיילי צה"ל ובאותיות ענק של קידוש לבנה נכתב בסלנג: "כנסו באמא'שלהם ותחזרו בשלום לאימא שלכם".
הציבור הגיב בהתאם. בהפגנות שמאל הותקפו והוכו מפגינים, שמשות רכבי מפגינים נותצו והם כונו כבוגדים. בתגובה לכך הגה השר לביטחון פנים הממונה על שלום הציבור, יצחק אהרונוביץ', רעיון מקורי – פשוט לאסור בימים אלו הפגנות נגד המלחמה ובעד שלום ולעצור את מי שמפגין ומעורר בכך מהומות.

אור יהודה: "כנסו באמא'שלהם"

אור יהודה: "כנסו באמא שלהם"

פנייה לדובר צה"ל וללשכת העיתונות הממשלתית. אין תגובה

ביום רביעי השבוע פניתי במכתב אל דובר צה"ל, תת אלוף מוטי אלמוז, ואל ניצן חן מנהל לע"מ (לשכת העיתונות הממשלתית), והסברתי כי יש לאפשר לי ולעמיתיי למקצוע להיכנס לשטחי הלחימה עד כמה שאפשר, כדי שנוכל לסקר את המתרחש ולא להיות מוזנים מפי הממשלה ומדיווחי צה"ל בלבד. נימקתי בכך ש"מצויים אנשי תקשורת זרה בתוך עזה ושהייתם שם מכסה את שראו עיניהם בלבד. שומה עלינו, אנשי התקשורת בישראל, להיות ניזונים ממקורות בתוך עזה ומדיווחי התקשורת הזרה המצויה בעיר. זהו מצב לא בריא ולא סביר שהתקשורת מוזנת בעיקר מפי דובר צה"ל, כשעם כל הכבוד ליושרתו ואמינותו, הוא דובר הצבא ומבעד אספקלריה זו הוא פועל. יודגש כי אומנם פנייה זו היא בשמי בלבד, אך משיחות עם עמיתיי, אני משמש כאן גם להם לפה. ידוע לנו, אנשי התקשורת, מהו הסיכון הטבוע בכניסה לשטח לחימה (פציעה, חטיפה, מוות ועוד). כתבים שעובדים בשטח לוחמה מודעים לעובדות אלו ונוהגים בזהירות תוך ביצוע עבודתם. אי לכך, אבקש כי צה"ל וגורמי אכיפת הביטחון, יאפשרו באופן מוסדר ומיידי כניסת התקשורת לשטח עזה".

בהמשך לפנייתי, פנו אלי מדובר צה"ל וביקשו לברר למה אני חותר; "האם אתה מתכוון לכך שאתה רוצה להצטרף לכוח צה"ל ולסקר, או שאתה מתכוון לנוע חופשי בשטח?" התעניינה החיילת. "גם וגם", עניתי לה. גם להצטרך לכוח צה"ל וגם לנוע חופשי בשטח". בזאת הסתיימה השיחה ודובר צה"ל פשוט לא הגיב.

מנהל לע"מ ניצן חן לא טרח להגיב עד כה. למרות זאת, הבוקר הוא עלה לשידור באחת מערוצי הטלוויזיה והסביר כי אין אפשרות לאפשר לכתבים לנוע בשטח, משיקולים ביטחוניים כמובן, וכי דובר צה"ל שוקל בימים אלו את הדבר. וכך, לאחר שוך הקרבות, כשיתבהרו ענני המלחמה, ייתכן שיתאפשר לכתבים להיכנס מעט לשטח. מן הסתם זה יהיה בליווי צמוד של דובר צה"ל, גם זאת משיקולים ביטחוניים כמובן.
ואנו, העיתונאים, ודרכנו גם הציבור, נמשיך להיות מיודעים רק ל"חשיפות" של דובר צה"ל וסרטוניו. "מתחילת הלוחמה ברצועה נמנעה בידי צה"ל כניסת עיתונאים לרצועת עזה בפרט ובכלל", נכתב בפנייתי, ועוד: "נוצר מצב לא בריא שבו התקשורת, על שלל ערוציה, עומדת מנגד בקירוב לקו הגבול ומשדרת מרחוק וממה שהיא ניזונה ממראה עיניה".

עד כה, תגובת דו"צ ולע"מ לא התקבלה.

Print Friendly

על אודות אליק מאור

ראש דסק חדשות - עיתונאי בעל וותק מעל 35 שנה.
פוסט זה פורסם בקטגוריה אקטואליה, בארץ, בטחוני, חדשות בארץ, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מלחמת עזה תהיה המלחמה הראשונה שתעבור בלי סיקור עיתונאי

  1. מאת ניר‏:

    העם עם צה"ל הסקרים מראים שרוב העם בעד צה"ל ובעד מדניות הממשלה נדמה לי כרמלה מנשה כתבת ערוץ 1 נכנסה לעזה ואני גם לא בטוח שהכתבים ממש בשמחה ירצו לכנס לעזה ולחטף כדור או ארפיגי