[rating=3]

לאחר שקיבל מעמד של כבוד בפסטיבל הסרטים האחרון בקאן, ג'יימס גריי ("רחובות אלימים") מפציע עם סרטו החדש, "המהגרת", שבו זוכת האוסקר, מריון קוטיאר ("החיים בורוד") מגלמת את אווה סיבלוסקי, מהגרת פולניה שמגיעה לניו יורק עם אחותה בשנת 1921. אחותה נעשית חולה ומופנית לבית החולים באליס איילנד, ואילו אווה נלקחת על ידי ברונו וייס (חואקין פיניקס, "המאסטר") – בחור מקסים, לכאורה, שמכריח אותה לעסוק בזנות, בעוד ששניהם מנסים לגבש עצה איך לשחרר את אחותה.

"המהגרת" נכתב על ידי גריי וריצ'רד מנלו (שהלך לעולמו לא מכבר). הסרט הוא ציור סגנוני ומפורט, שיכול להיות מוערך בזכות תשומת הלב לפרטים התקופתיים. מעצב התפאורה, האפי מאסי, שם את הדגש על מקומות אפרוריים בניסיון ליצור את שנת 1921 באופן מושלם, ו​​לצלם את רחובות ניו יורק ואת האולמות של אליס איילנד בצורה אמינה ביותר. ראוי לציין גם את התלבושות המדהימות, במיוחד אלו שנוצרו עבור קוטיאר ושאר נערות השעשועים. לבסוף, יש לציין לטובה את הצלם, דריוס קונדג'י ("קסם לאור ירח"), הלוכד את חשיכת העיר, האוויר המזוהם, ומצליח ליצור אווירה מאוד מאיימת לסרט.

מבחינה עלילתית, בעוד שיש הרבה תשומת לב לפרטים, הסיפור עצמו נע בקצב של חילזון. גריי ומנלו לא מספקים מספיק רקע כדי להעריך את הדמויות. קוטיאר, פניקס, ושחקן המשנה – ג'רמי ראנר ("קוטלי המכשפות"), נופלים למידות רעות, ולצופים לא מוסבר המניע.

ראוי לשבח את קוטיאר שהיא טובה מאוד במשחק כפי שהיא תמיד. היא ממשיכה להראות טווח גדול של תכונות, כפי שגילמה בסרט "חלודה ועצם", שיצא לאקרנים בשנה שעברה. בדיוק כמו אווה, היא מעבירה בהצלחה את הקונפליקט הפנימי על היותה זונה – אם כי, כאמור, לא מוסברת הסיבה לבחירה זו. בכלל, רוב הדמויות כאן מסתוריות ונוצצות כתוצאה מהילה מעורפלת שלא מקבלת נימוק.

חואקין פיניקס הוא מן השחקנים המסקרנים ביותר בקולנוע כיום. הוא מביא עימו להט ומסתורין לפרשנות הדמות, וכך גם בכל פעם שהוא לוקח על עצמו תפקיד. כמו ברונו, הוא כל הזמן במאבק עם עצמו – האם הוא נבל או שמא אדם רומנטי ללא תקנה. לגבי ג'רמי ראנר, אשר הוכיח את עצמו בהוליווד בזכות הופעות מופלאות ב"מטען הכאב" וב"גנב עיורני", וקצת פחות טובות ב"זהות גנובה", בסרט זה הוא בסך הכל דמות דו-מימדית, אינו מושך או מסקרן, אלא רק דמות שמטרתה לקדם את הסיפור.

"המהגרת" הוא סרט מעניין מבחינה תקופתית: תפאורה, תלבושות, צילום וכדומה. גם השחקנים עושים את מלאכתם, אך בסופו של דבר זו חוויה תיאטרלית משוחקת היטב וארוכה למדי (120 דקות), שבוודאי לא תחרט בזיכרון הצופים.