למה הכוריאוגרף הצרפתי הנודע, אוליבייה דובואה, קורא למופע העירום השערורייתי שלו "טרגדיה"? בשבוע הבא הוא יגיע עם להקתו לתל-אביב: "להציג בישראל עבודה שהנושא העיקרי שלה הוא אנושיות וחיים משותפים, זה כבוד שלא הייתי מוותר עליו"
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
באמצע ספטמבר יגיע הכוריאוגרף הצרפתי הנודע אוליבייה דובואה עם להקתו כדי להעלות במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב את יצירת העירום השערורייתית שלו – "טרגדיה". בשלב זה, ובניגוד למופעים אחרים מחו"ל שבוטלו, לא נראה שדובואה ולהקתו יוותרו על הביקור בישראל. אתמול, בשיחת טלפון מפאריז, מסביר דובואה: "להציג בישראל עבודה שהנושא העיקרי שלה הוא אנושיות וחיים משותפים, זה כבוד שלא הייתי מוותר עליו".
במופע המסעיר והפרובוקטיבי רוקדים 18 רקדנים עירומים על הבמה ומעוררים סערה בקהל. שם המחול "טרגדיה" שאול מהפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שכתב על "הולדת הטרגדיה". עבור ניטשה הטרגדיה היוונית היא פסגת השלמות הקלאסית בשל הדרך שבה היא ממזגת בין דיוניסוס, אל התשוקה והשמחה הבלתי מרוסנת, לבין היסוד האפולוני ה"טהור" ה"אלוהי" – יסוד הצורה והסדר.
השמחה הדיוניסית העילאית אצל ניטשה היא בעצם תחושת החירות הטהורה מכבלים. תחושת עצם החיים, המורכבת בראש ובראשונה ממרד ומגיעה בשיאה לריקוד שבטי רב עוצמה. רק כשאתה מורד ומשתחרר, אתה יכול להגיע למחול, למוזיקה ולשמחת היצירה.
בגרסת הכוריאוגרף הצרפתי עטור הפרסים מקבלות החירות והחתירה אל הנשגב והאלוהי משמעות נוספת: לא מדובר רק בחירות מכבלי מוסכמות וציביליזציה, אלא גם בחקר החיבור בין הגוף והנשמה, שנעשה באמצעות תנועה. תשעה רקדנים ותשע רקדניות עירומים כביום בריאתם חוקרים את סוד שורש התנועה.
הכוריאוגרפיה מושתתת על תנועות מינימאליות של חזרה משכרת על אותו מקצב לצלילי תוף שמכתיב מעין חזרה אינסופית, כמעט "שבטית", על אותן התנועות. מחצית השעה הראשונה מוקדשת למאסה הגדולה של "גוף" אחד גדול של 18 רקדנים, לחזרה קודרת על אותה התנועה, כמו התרסה.
עם התעצמות האור על הבמה והחזרה על תנועות זעירות של רעד, רחש והתפתלות, נוצרת תחושת התעלות של קתרזיס. בהדרגה מתחילים 18 הרקדנים העירומים "להשתחרר" מהרשת הכובלת אותם למאסה אחת גדולה, באמצעות תנועות זעירות של כיפוף מרפק, הנדת ראש, הבעות פנים. כמו האנושות המפתחת שפה, מחוות ותרבות.
ההתבוננות בחקר האנטומיה של הגוף העירום והחשוף משקפת לפי דובואה את הגוף שלך עצמך לזולתך ויוצרת התייחסות אינטימית לגוף שלך ולעולם כולו. רק בסוף היצירה מגיעים הרקדנים לשיכרון חושים של מקצב פרוע, מחול מלא תשוקה ולחירות המזכירה במידת מה את פולחן האביב של סטרווינסקי.
דווקא במופע זה אין שמץ של ארוטיקה – היא מנוטרלת על ידי פירוק כל תנועה לגרעין המייסד שלה. ואולי על ידי העדר המסתורין, שהוא תנאי הכרחי ליצירת בושה ותחושה ארוטית. ועם זאת יש כאן מעין סנוקרת מטלטלת, שמציתה בקהל סערה אסתטית ורגשית. הלהקה תקיים במשכן בתל-אביב ארבע הופעות, החל מה-17 בספטמבר.