חיי אהבה. זה כל הסיפור

מרוה מרום שלו רצתה אימא רגילה כמו לכל הילדים. עד שהבינה שצרויה שלו אינה אימא כזו. "כשיצא הספר 'חיי אהבה' הייתי כמעט בת 9 והחיים שלנו השתנו. פתאום אימא שלי הפכה לסופרת חשובה ומצליחה. לקח לי הרבה זמן עד שהייתי מוכנה לקרוא אותה". היום …

Print Friendly

מרוה מרום שלו רצתה אימא רגילה כמו לכל הילדים. עד שהבינה שצרויה שלו אינה אימא כזו. "כשיצא הספר 'חיי אהבה' הייתי כמעט בת 9 והחיים שלנו השתנו. פתאום אימא שלי הפכה לסופרת חשובה ומצליחה. לקח לי הרבה זמן עד שהייתי מוכנה לקרוא אותה". היום (שישי) הן יופיעו על במה אחת, ומרוה תשיר לראשונה שירים שאימה כתבה והיא הלחינה. ריאיון

מאת נטע דנציגר

"כל חוויה בעולם היא אופציה לכתיבה. זאת דרך ההסתכלות שלי על החיים". מרוה מרום שלו. צילום: רפי מיכאלי

"כל חוויה בעולם היא אופציה לכתיבה. זאת דרך ההסתכלות שלי על החיים". מרוה מרום שלו. צילום: רפי מיכאלי

"מכאן ועד ביתי", מופע מיוחד מיצירותיה של הסופרת צרויה שלו ובהשתתפותה, יתקיים היום (שישי) במסגרת הסדרה "תן למילים לעשות בך", המשלבת שירה, ספרות, תיאטרון ומוזיקה – במדיטק חולון.

במופע משתתפים עדנה מזי"א, דרור קרן, ערן צור, אפרת בן צור, דניאל סלומון, קרני פוסטל, יהלי סובול, איל מגד (בן זוגה של צרויה שלו) והאטרקציה – מרוה מרום שלו, בתה של הסופרת, שזו לה הופעה ראשונה כזמרת ומלחינה. מרוה תבצע שלושה שירים שהלחינה, שכתבה אמה. זוהי הפעם הראשונה ששתי הנשים לבית שלו חוברות ליצירה משותפת.

מרוה, 24, היא בתה של צרויה שלו מנישואיה הראשונים, נושאת על כתפיה הרבה מאוד אחריות בתור "הבת של". היא חושבת שהיצירה המשותפת וההתעמקות בכתיבה של אמה היא הדרך הכי טובה להתמודדות עם המטען והתגית שתמיד ממהרים להצמיד לה. "תמיד היה לחץ מבחוץ והרגשתי צורך להוכיח את עצמי בזכות עצמי", היא אומרת. "לנסות להבין מי אני ומי ההורים שלי. אבל ככל שאני מתבגרת, ובעיקר בשנים האחרונות, התחלתי להבין שזה קרב אבוד מראש, ושאני וההורים שלי בלתי ניתנים להפרדה. רציתי להשתתף במופע הזה מתוך מקום של כבוד ואהבה גדולה לאימא שלי וליצירה שלה".

אני פוגשת את מרוה בבית קפה תל אביבי ידוע המארח, בין היתר, אנשי רוח ואמנים, ושוכן מול הבניין המשופץ של "הבימה". היא גרה לא רחוק משם, רוכבת על האופניים מדירת השותפים שלה לאוניברסיטה ובחזרה. היא מזמינה אספרסו כפול וכוס מים. יש לה עיניים ענקיות וכחולות, והיא זקופה ואתלטית כמו קופצת לגובה אולימפית.

הספרים שכותבת צרויה שלו נגעו ונוגעים ללבם של הרבה מאוד קוראים, בישראל וברחבי העולם. לא תמיד מצליחים לצלוח את הטקסט המורכב. ובעיקר – לא תמיד קל להיכנס לתוך העולם הפנימי הסוער, המסויט לעתים, של הסופרת כשהיא במקרה גם אימא שלך.

"כשיצא הספר 'חיי אהבה' הייתי בערך בת תשע והחיים שלנו השתנו לבלי הכר. פתאום אימא שלי הפכה לסופרת חשובה, מצליחה. דברים השתנו מבחינה כלכלית. אבל היא עדיין היתה אימא שלי. אני לא קראתי את הספר, לא אז וגם לא שנים רבות אחרי כן. קראתי אותו לראשונה לפני שלוש שנים בהקשר לעבודה שכתבתי באוניברסיטה. היום הוא אחד הספרים האהובים עלי בעולם.

"אבל נדרש לי הרבה מאוד זמן עד שהייתי מוכנה לקרוא אותה. כשהתחלתי לקרוא את 'תרה', אחד הספרים המאוחרים שלה, חטפתי חום של שלושים ושמונה מעלות. כן, תגובות פסיכוסומטיות קשות".

"כמו אחיות". צרויה שלו. צילום: ויקיפדיה, Hans Weingartz

רצית לשמור אותה בדמות מאוד מסוימת של אימא שמעניקה ביטחון.

"כן, העולם הפנימי שלה הטריד אותי. כמה הוא מעורער. רציתי אימא רגילה. לקח לי שנים להיפטר מהדימוי של 'אימא תרזה'. כל הילדים הם ככה אני מניחה. יערה, הדמות הנשית ב'חיי אהבה', היא לא ממש דמות אימהית שתכניס אותך מתחת לכנפה ותטפל בך. היום, כשאני כבר אדם בוגר, אני לא צריכה יותר את הדמות הזאת. תמיד היינו קרובות, אבל זה רק הולך ומתעצם עם הזמן. אנחנו ממש כמו אחיות".

בספרים שלה הכתיבה היא מאוד פתלתלה וכוללת הרבה תיאורים של אהבה ומין, ודרך די טראגית, בעיקר לא קלה, להסתכל על האהבה, את מזדהה?

"אני אישה חזקה. גברים לא פעם מפחדים ממני, לא יודעים מה לעשות עם כל האופי הזה. אני גם לא מתאהבת מהר. אהבה זה לא פשוט. אבל כן, מצאתי את עצמי מזדהה לא פעם עם הדמויות הנשיות בספרים שלה. אין מישהי שלא נופלת על הברכיים בשלב זה או אחר. למרות זאת, אני יכולה רק לקוות שההתגלגלויות שלי בתחום יהיו פחות כואבות".

את מרגישה חלק מהיצירה שלה, מהתהליך?

"כן, בהחלט. כשהיא כתבה את הספר האחרון שלה, 'שארית חיים', הייתי אחת הראשונות לקרוא את הטיוטה ואימא ביקשה ממני 'לקרוא עם עפרון'. זה היה רגע מאוד מרגש. היא ביקשה ממני לכתוב הערות, לערוך. עשיתי את זה ביראת כבוד ובהנאה רבה. ספר אהוב. גם הספר האחרון של איל מגד, 'איך לחיות' עוסק באימוץ. ספר נהדר".

אפרופו "שארית חיים", הספר קשור בחוויות שעברתם כמשפחה – פיגוע בירושלים שבו אימך נפצעה, אימוץ. השיתוף שלך בתהליך היה גם דרך להתמודד עם מה שקרה?

"חלק מהעניין של לקרוא את אימא שלי הוא להבין שהיא לא כותבת אוטוביוגרפיה. זו לא אמת מוחלטת. אבל תמיד יש נגיעה לדברים מהחיים שלנו. היא ביקשה ממני עצות לעיצוב הדמות של ניצן, שהיא הבת בספר, אבל ניצן זו לא אני. לא לגמרי בכל אופן.

"לגבי הדברים שעברנו, כן, זה אף פעם לא קל, אבל אנחנו משפחה מאוד קרובה ואוהבת. אימא שלי היא אדם שיכול להתרגז מכתבה בחדשות על משהו שקרה בגרמניה – וזה יוציא אותה משלוותה יותר ממה שהיה בפיגוע. זה היה מזמן וזה איכשהו עבר".

והאימוץ? איך הרגשת בתוך כל זה?

"אני תמכתי בה מהרגע הראשון. הרבה פעמים ניגשות לאימא שלי נשים. הן אומרות לה שהיא כותבת דמויות נשיות סמרטוטיות, כאלה שנשרכות אחרי גברים. שמעתי את הביקורת הזאת יותר מפעם אחת. אבל כשאימא שלי סיפרה לי שזה מה שהיא רוצה לעשות, לאמץ ילד, ראיתי איזו אישה אמיצה היא. איך היא הולכת אחרי נטיית לב באופן מוחלט.

"זה היה דיון, היו הרבה סוגיות ללבן, אבל לכל אורך הדרך לא יכולתי שלא להעריץ אותה על כך. הדינמיקה המשפחתית השתנתה כמובן, אבל לטובה ועם שמחה וכיף. הוא ילד מדהים. אני נוסעת בכל סוף שבוע לירושלים כדי להיות בבית איתם".

"אני אישה חזקה. גברים לא פעם מפחדים ממני". מרום שלו. צילום: רפי מיכאלי

איך זה לגדול בבית שהוא מקדש של ספרות ויצירה – אימא שלך, בן זוגה איל מגד, סבא שהוא חוקר הספרות מרדכי שלו, והרשימה לא נגמרת.

"זה היה בית של כתיבה. נכון. שני סופרים. כולם כל הזמן מחזיקים ספר ביד, קוראים משהו. אתה לא יכול להעיף מבט בלי להיתקל במילים. זה שם כל הזמן. זה לא שיש מרתף שהם יורדים אליו לכתוב ואז עולים בחזרה הביתה. איל הרבה פעמים כותב משפט על פתק בזמן ארוחת הערב אחרי שאימא שלי אמרה משהו שעיצבן אותו. כל חוויה בעולם היא אופציה לכתיבה. זאת דרך ההסתכלות שלי על החיים מאז שאני ילדה".

את מרפרפת ליד התחום הספרותי, נשארת רוב הזמן בצד האינטלקטואלי, עורכת, תלמידת מחקר בתחום הדתות, במוזיקה. מה בנוגע לגנים הספרותיים שזורמים אצלך בדם?

"אני אישה כותבת. כן. מילים מלוות אותי תמיד, וזו אהבה גדולה. אני מגששת את דרכי לשם. אבל אין ספק שיש גם קונפליקט. גדלתי בבית שבו הביקורת העצמית היא חזקה כמו הכתיבה. זה מקום צפוף. למדתי לבקר לפני שכתבתי בכלל.

"כרגע אני מרגישה לא מספיק חכמה, לא מספיק מלאת חמלה, לא מספיק מלאת רגישות. אני מניחה שזה יגיע. אולי בגיל ארבעים. אני עושה הרבה דברים שמעניינים אותי, תואר שני, עובדת על התזה שלי, שעוסקת בקשר בין בודהיזם ויהדות, עורכת, לומדת יפנית. קוראת הרבה. למרות שאני מבית של פרוזה, אני מאוד אוהבת לקרוא שירה. הייקו יפני, בעיקר באשי, סילביה פלאת'".

ומנגנת. מלחינה שירים של אימא. איך זה קרה פתאום?

"מוזיקה תמיד היתה חלק גדול מחיי. אני מנגנת שנים רבות בגיטרה קלאסית. אני גם מלמדת ילדים ממוצא אתיופי בגדרה, פרויקט שהתחלתי בו עוד בצבא כמורה חיילת. זה פשוט התחבר. השירים שלה תמיד התגלגלו בבית. מחברות צהובות ישנות. חלקם אפילו שירים שהיא כתבה כילדה, 'שירים לחתולים'. בספר שלה, 'מטרה נוחה לצלפים', מצאתי שירים שנכתבו בשבילי, שורות שנכתבו לתינוקת קטנה, אלי. מהמקום הזה הגעתי לשירים שלה. ובלי קשר למופע, פשוט יצאה ממני מוזיקה.

"היא התרגשה מאוד. שתינו התרגשנו. היא סיפרה על זה, הציעו לי להשתתף והכול התגלגל משם. במופע אני מבצעת שלושה שירים. אבל הלחנתי עוד. אולי עוד נעשה מזה פרויקט בעתיד, דיסק של שירים שלה".

והמפגש הנוכחי עם הטקסטים של אימא, איך הוא היה? הפעם לא חטפת חום?

"לא. ממש לא. זאת הפעם הראשונה שאני מופיעה בחומרים מקוריים כמוזיקאית מבצעת, כמלחינה. דווקא יש בזה משהו מאוד מקל. כי זה שלה. זה מוריד קצת מהפחד, והיא גם מאוד מדרבנת אותי. המילים שלה כל כך יפות. אני לא הייתי צריכה לעשות הרבה. המוזיקה נוצרה מעצמה והיא שם כדי לשרת את הטקסט. לתת למילים עוד דרך לדבר.

"גם העבודה בינינו היתה דיאלוג. ביקשתי לשנות מילים. הטקסט השתנה יותר מפעם אחת. אני מניחה שערן צור לא יעז לבקש ממנה להחליף איזו מילה פה ואיזה משפט שם. מבחינה זו השתלם לי להיות 'הבת של'. זו הפריבילגיה של מי שקרוב לצלחת. מותר לו לשנות את המילים".

אחד השירים שתבצע מרוה במופע הוא "עוד לא עשר". מילים: צרויה שלו. לחן, עיבוד מוזיקלי, שירה, וגיטרה: מרוה מרום שלו

עכשיו עוד לא עשר

והחיים שלנו לא הצליחו בכלל

אמרתי לך

עוד לא עשר

ומה נשתה היום, ומה נאכל.

עכשיו עוד לא עשר

בין השיניים לחם מאתמול

על הטעות שלנו מי יוכל למחול

עדיין לא עשר

וכבר נגמר לנו הכול.

אני שעון שנפגם

מתקתקת במדרגות

גששית מנוסה של קירות ורהיטי סלון

של חלונות סגורים

אוכל לא בריא

אשמה

יורדת ועולה במדרגות.

מניין הריח הרע

בביתנו החדש, הלבן

את העבר שלו סיידנו

ומה עם העבר שלנו כאן.

עכשיו עוד לא עשר

אומרת לנו שמש חמוצה

הצהריים יכזיבו הבוקר בן שנה

ועדיין לא עשר

וכבר סוף עונה.

בשעון שנפגם נוזל החול

על הטעות שלנו

אי אפשר למחול

החלונות סגורים

הקירות נודפים אשמה

יורדת ועולה במדרגות.

עכשיו עוד לא עשר

והחיים שלנו לא יספיקו בכלל

אמרתי לך, עוד לא עשר

וכבר חבל עלינו, חבל.

כמו שאומרים הילדים

תאמר בתנו כשתגדל

עוד לא היה עשר

ולא הצליח להם בכלל.

 

לנגן את השיר

 
עוד בתרבות: דפנה רכטר פותחת את הכול

וגם: מוחמד בכרי מתחבר לנשיות, אבל ההצגה לא מתחברת לצופים

 

 

 

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה מוזיקה, שירה, תרבות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.