ביום שישי האחרון היו לי תוכניות לצלם ים שוצף וגועש, פגעי סערה וכל מיני מרעין בישין שהובטחו לנו ביד נדיבה על-ידי החזאים.

לפני הכל עצרתי ב"חותם הקפה", בית קפה שכונתי של אילן שנהב ברמת השרון.

התקבלתי בשמחה ובחום על-ידי אילן עצמו ועל-ידי צוות המלצרים.

התיישבתי במקום אסטרטגי על הבר, מקום שממנו יכולתי גם להביט על יושבי ארבעת השולחנות שבבית הקפה וגם לצפות בעניין רב בפעולותיהם של הבריסטה ושל צוות המלצרים.

תכננתי רק לשתות אספרסו ולאכול משהו קטן.

אז תכננתי.

תכנונים לחוד ומציאות לחוד.

חצי שעה אחרי שהתיישבתי בבית הקפה התחיל לרדת גשם שוטף שרק הלך והתגבר, מלווה ברוחות עזות. ואני, אופטימית חסרת תקנה וחסרת מטרייה, נתקעתי בבית הקפה.

אנשים באו, שוחחו עם אילן, ישבו עם חברים מסביב לשולחנות העגולים, שתו קפה, אכלו משהו, קנו תערובת קפה הביתה.

חלקם התיישבו לצידי והחלו לנהל איתי שיחות, שהיו בו זמנית מרתקות וחסרות תכלית.

כך זכיתי להכיר שני מפתחי אפליקציה נחמדים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם היזמות;

שוחחתי עם אופה לחם ביתי שחולם לעזוב את מקום העבודה הנוכחי שלו ולאפות לחם מבוקר ועד ערב. ואף זכיתי לקבל ממנו ככר לחם בריאות לשבת;

בעקבות הערה בנוגע לכתבה בעיתון שלוותה באנחה קורעת לב, התוודעתי לאם נוירוטית משהו, שהייתה בטוחה, כדבריה, שכשהילדים יגדלו תוכל לנוח קצת ביום שישי אחר הצהרים, אולם לזוועתה היא משמשת נהגת הסעות לצופים ובחזרה;

כמעט אימצתי לי עולה חדש מצרפת, אולם בדיוק כשנדמה היה שמעולם לא הייתה לישראל בעלת ברית ושותפה אמיצה כצרפת, צצה פתאום חברתו הבלונדינית וגררה אותו החוצה בקולות מחאה רמים.

יש אווירה מאוד אינטימית בבית קפה קטן שכונתי, כזה שלא שייך לרשת והקפה או האוכל בו לא מהונדסים וקונפורמיסטים. בית קפה שבו כולם מכירים את כולם.

וזו אפילו לא השכונה שלי.

* * *

צילומים: מירה-בל גזית

* * *