Skip to content

דור אשר לא ידע את קסטל-בלום: על "רומאן מצרי"

כמי שקרא את ספריה הראשונים קסטל-בלום היא בהחלט גאונה, לדעתי, אך גאונות כתיבתה של קסטל-בלום מפציעה לעתים רחוקות מדי ב"רומאן מצרי" והיא יותר בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל

דור אשר לא ידע את קסטל-בלום: על "רומאן מצרי"

כמי שקרא את ספריה הראשונים קסטל-בלום היא בהחלט גאונה, לדעתי, אך גאונות כתיבתה של קסטל-בלום מפציעה לעתים רחוקות מדי ב"רומאן מצרי" והיא יותר בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל

יש לנו במשרד מזכירה שדומה שתי טיפות ערק איילים לאורלי קסטל-בלום. בהן צדק – הופרדו בלידתן. עשיתי משאל קצר בקרב חברותיי וחבריי הצעירים למשרד: "תגידו, את מי היא מזכירה לכם?" ואף אחד לא ידע להשיב. וכשתהיתי "מה, היא לא דומה קופי לאורלי קסטל-בלום?" הם השיבו "אורלי מי?" ואני בלבי חשבתי, מה אני כל כך זקן? האם קסטל-בלום נעלמה מהתודעה הקולקטיבית של הצעירים בגלל שכתיבתה לא-רלוונטית? האם, כלשונו של אדם ברוך, סוכני תרבות פעלו בשם "תופעת המחיקון", קרי מחיקה של אישיות מסוימת מן התודעה הציבורית? כך או כך, צמח כאן דור אשר לא ידע את אורלי קסטל-בלום.

"רומאן מצרי" הוא קובץ סיפורים שנושק במידה זו או אחרת לאוטוביוגרפיה האמתית והמומצאת של אורלי קסטל-בלום, אוטוביוגרפיה הקשורה בעבותות בנופיה ועריה של מצרים וששורשיה מגיעים עד לגירוש ספרד במאה החמש העשרה.

הכריכה האחורית לצד כמובן שמו של הספר, מלמדים אותנו בינה, כך שמדובר ברומאן ש"מאתגר את הקונבנציות", ה-"בלתי שייך לכאורה" ודברים שהם: "כביכול אינם מן המניין". אך אל נטעה – הספר הוא אוסף סיפורים אשר רובם המוחלט אינם מחזיקים את עצמם כסיפורים קצרים מחד, ומאידך הקשר שלהם זה לזה לעתים קלוש לבד מנגיעה כזו או אחרת לחייה של הסופרת.

כשקראתי את "רומאן מצרי" נזכרתי בסרט "נפלאות התבונה" של רון הווארד המספר על המתמטיקאי זוכה פרס נובל, ג'ון נאש, שסבל ממחלת סכיזופרניה, ונאלץ לקחת תרופות שסירסו את יכולתו לחשוב חד ולפתח את תורותיו. כמי שקרא את ספריה הראשונים נדמתה לי לעתים כתיבתה של קסטל-בלום כמו כתיבתה של גאונה, וקסטל-בלום היא בהחלט גאונה, לדעתי, אך גאונות כתיבתה של קסטל-בלום מפציעה לעתים רחוקות מדי, והיא יותר בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

אסור אמנם להשוות בין ילדים, או בין הורים. אני מעדיף את אימא, אגב, אך אין לכחד בתרומתו של אבא לחיי כמו גם לעצם קיומי, אך כיוון שאורלי קסטל-בלום ואתגר קרת הגיחו לתודעה הציבורית כמעט באותו זמן בשנות התשעים, ושניהם משתייכים לכאורה לאותו ז'אנר כתיבה – הפוסטמודרניזם הקרנבלי, מבקש להשוות בין כתיבתם ובתפנית שקיבלה לאורך השנים. בעוד כתיבתו של קרת עברה תהליך של טיוב ושכלול ונעשתה בשלה ונעימה יותר, נראה שהשנים גרמו לכתיבתה של קסטל-בלום לריסון שתרם לקמילה.

הליך הקריאה הוא הליך אקטיבי שבו הסופר משתף את הקורא בכתיבה/ קריאה, בו הקורא כותב סיפור משלו לצד הסיפור של הסופר. אני מניח כי כתיבתה של קסטל-בלום על משפחתה שלה, לאחר שניסתה להתרחק מעברה במהלך השנים – לדבריה – מהווה עבור הסופרת סוג של סגירת מעגל, השלמה, ואולי היא אפילו בעלת ערך תרפויטי. וכך לעתים חשתי אני במהלך קריאת הספר – כבטיפול פסיכולוגי בו המטופל שופך את מר לבו בפני המטפל-קורא, וזה נאלץ להקשיב לכל צרותיו באופן פסיבי לחלוטין.

רומאן מצרי, אורלי קסטל-בלום, הספריה החדשה – הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 180 עמ', 2015

[related-posts title="" – אודי נוימן. חלק מביקורות קודמות"]

יש לנו במשרד מזכירה שדומה שתי טיפות ערק איילים לאורלי קסטל-בלום. בהן צדק – הופרדו בלידתן. עשיתי משאל קצר בקרב חברותיי וחבריי הצעירים למשרד: "תגידו, את מי היא מזכירה לכם?" ואף אחד לא ידע להשיב. וכשתהיתי "מה, היא לא דומה קופי לאורלי קסטל-בלום?" הם השיבו "אורלי מי?" ואני בלבי חשבתי, מה אני כל כך זקן? האם קסטל-בלום נעלמה מהתודעה הקולקטיבית של הצעירים בגלל שכתיבתה לא-רלוונטית? האם, כלשונו של אדם ברוך, סוכני תרבות פעלו בשם "תופעת המחיקון", קרי מחיקה של אישיות מסוימת מן התודעה הציבורית? כך או כך, צמח כאן דור אשר לא ידע את אורלי קסטל-בלום.

"רומאן מצרי" הוא קובץ סיפורים שנושק במידה זו או אחרת לאוטוביוגרפיה האמתית והמומצאת של אורלי קסטל-בלום, אוטוביוגרפיה הקשורה בעבותות בנופיה ועריה של מצרים וששורשיה מגיעים עד לגירוש ספרד במאה החמש העשרה.

הכריכה האחורית לצד כמובן שמו של הספר, מלמדים אותנו בינה, כך שמדובר ברומאן ש"מאתגר את הקונבנציות", ה-"בלתי שייך לכאורה" ודברים שהם: "כביכול אינם מן המניין". אך אל נטעה – הספר הוא אוסף סיפורים אשר רובם המוחלט אינם מחזיקים את עצמם כסיפורים קצרים מחד, ומאידך הקשר שלהם זה לזה לעתים קלוש לבד מנגיעה כזו או אחרת לחייה של הסופרת.

כשקראתי את "רומאן מצרי" נזכרתי בסרט "נפלאות התבונה" של רון הווארד המספר על המתמטיקאי זוכה פרס נובל, ג'ון נאש, שסבל ממחלת סכיזופרניה, ונאלץ לקחת תרופות שסירסו את יכולתו לחשוב חד ולפתח את תורותיו. כמי שקרא את ספריה הראשונים נדמתה לי לעתים כתיבתה של קסטל-בלום כמו כתיבתה של גאונה, וקסטל-בלום היא בהחלט גאונה, לדעתי, אך גאונות כתיבתה של קסטל-בלום מפציעה לעתים רחוקות מדי, והיא יותר בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

אסור אמנם להשוות בין ילדים, או בין הורים. אני מעדיף את אימא, אגב, אך אין לכחד בתרומתו של אבא לחיי כמו גם לעצם קיומי, אך כיוון שאורלי קסטל-בלום ואתגר קרת הגיחו לתודעה הציבורית כמעט באותו זמן בשנות התשעים, ושניהם משתייכים לכאורה לאותו ז'אנר כתיבה – הפוסטמודרניזם הקרנבלי, מבקש להשוות בין כתיבתם ובתפנית שקיבלה לאורך השנים. בעוד כתיבתו של קרת עברה תהליך של טיוב ושכלול ונעשתה בשלה ונעימה יותר, נראה שהשנים גרמו לכתיבתה של קסטל-בלום לריסון שתרם לקמילה.

הליך הקריאה הוא הליך אקטיבי שבו הסופר משתף את הקורא בכתיבה/ קריאה, בו הקורא כותב סיפור משלו לצד הסיפור של הסופר. אני מניח כי כתיבתה של קסטל-בלום על משפחתה שלה, לאחר שניסתה להתרחק מעברה במהלך השנים – לדבריה – מהווה עבור הסופרת סוג של סגירת מעגל, השלמה, ואולי היא אפילו בעלת ערך תרפויטי. וכך לעתים חשתי אני במהלך קריאת הספר – כבטיפול פסיכולוגי בו המטופל שופך את מר לבו בפני המטפל-קורא, וזה נאלץ להקשיב לכל צרותיו באופן פסיבי לחלוטין.

רומאן מצרי, אורלי קסטל-בלום, הספריה החדשה – הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 180 עמ', 2015

[related-posts title="" – אודי נוימן. חלק מביקורות קודמות"]

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן