בדיני ראיות ישנה הבחנה בין ראיה לקיומו של אירוע לבין ראיה לתוכנו. חשבתי על הבחנה זו כשקראתי בספר "מהלכת בדרכה" של מלכה פיוטרקובסקי המביא מספר סוגיות הלכתיות וערכיות שהמחברת עסקה ופסקה בהן.

באנלוגיה לספרה של מלכה פיוטרקובסקי אפשר לומר כי ישנה כמובן חשיבות לתוכנו, אולם חשיבותו העצומה של ספרה פורץ הדרך היא בעצם קיומו: הספר חונך את הנשים שתבואנה אחר פיוטרקובסקי ובעקבותיה אל הכתיבה אל תוך פסיקת ההלכה.

אב שירי וכותבת קודמת

בחקר הספרות ישנה מחלוקת מפורסמת בין חוקרי הספרות הרולד בלום ובין סנדרה גילברט וסוזאן גובאר. בספרו "The Anxiety of Influence" מ-1973 (תורגם לעברית כ"חרדת ההשפעה") מעמיד בלום את ההיסטוריה של הספרות והשירה כהיסטוריה של מאבקים אדיפליים.

לפי בלום חרדתו הגדולה ביותר של המשורר היא היותו נתון להשפעתו של משורר גדול ועליו להתמודד עם חרדת סירוס והשפעה. לעומתו גילברט וגובאר טוענות בספרן "The Madwoman in the Attic" ("המשוגעת בעליית הגג") שהנשים סובלות מחרדת הכתיבה, ובניגוד לגבר הצעיר שדוחה את השפעת המשורר הקודם, האישה צריכה לאמץ כותבת קודמת, אֵם, שתחנוך אותה אל תוך הכתיבה.

פיוטרקובסקי אכן עוסקת בחסך הגדול של נשים ביד מדריכה שתחנוך אותן אל הכתיבה ואל היותן "דוברות הלכה" כפי שהיא מכנה זאת.

בפרק השני דנה פיוטרקובסקי בהיתכנות היותן של נשים פוסקות הלכה. לימוד דרכי פסיקת ההלכה יכול להיעשות באמצעות מכוני הכשרה למיניהם, אך כיצד אישה יכולה לשמש פוסקת הלכה, אם אין אישה פוסקת הלכה שקדמה לה: "הייתכן לדרוש מאישה להילוות לתלמיד חכם וכשצריך גם לעזור לו פיזית בכל דבר שהוא זקוק לו?!" שואלת פיוטרקובסקי. כיצד נשים יבטאו את אותה "חשיבה נשית", או "לימוד נשי" שפיוטרקובסקי מדברת עליהן? מסיבה זו גדולתו של הספר היא בהימצאותו.

 סיפורי ההצלחה

רוב פרקי הספר פותחים בסיפור אישי של אחד מהפונים או הפונות אל פיוטרקובסקי, ובשאלה ההלכתית העולה ממנו. פתיחה זו הזכירה לי את ז'אנר הסיפורים מכורסת הפסיכולוג של ארווין יאלום האמריקני ויורם יובל הישראלי המביאים לרוב את סיפורי ההצלחה, בהם מסופר על מטופלים שהתגברו על בעיותיהם באמצעות פגישות עם הפסיכולוג.

גם פיוטרקובסקי מביאה רק "סיפורי הצלחה", כלומר התשובה לשאלה היא חיובית: האם נשים יכולות להיות פוסקות הלכה, להניח תפילין או לומר קדיש יתום? האם במקרים מסוימים אפשר לבקש רחמים על החולה שימות או לתכנן את הילודה? בכל המקרים הקורא אינו מתאכזב למקרא התשובה.

כמובן שמדובר בדילמות מורכבות, אולם אין שאלה אחת בספר שהתשובה אליה, לאחר פריסת כל השיקולים והצגת הקונפליקטים החבויים בה היא "לא", "אסור". עניין זה הוא יוצא דופן במיוחד, שכן כל שומר מצוות יודע שיש שאלות הלכתיות שהתשובות שלהן היא איסור.

לימוד תורה ואקסיומות ערכיות

הפרקים היחידים בספר שאינם מתחילים בסיפור אישי ובשאלה בעקבותיו, הם הפרק הראשון והאחרון והם לדעתי מיותרים ומזיקים. הפרק האחרון עוסק במידות והכישורים הנדרשים כדי להיות תלמיד חכם גדול בתורה. מצד אחד הוא דן בפרמטרים קונבנציונליים, אלא שבמציאות איננו חיים ב"מדינה מתוקנת", או ב"רבנות מתוקנת". מאידך, ומכיוון שפיוטרקובסקי חברה בפורום תקנה, מצאתי כי תוכנו עלול למשוך אש שלא לצורך ולהסית את תשומת הלב משאר חלקי הספר.

הפרק הראשון העוסק בלימוד תורה לנשים מיותר מהכיוון ההפוך – האם בשנת 2015 צריך לשאול האם מותר לנשים ללמוד תורה, שלא לומר מוכרחות ללמוד תורה?! שאלה זו אינה ראויה כלל לדיון. זו היא אקסיומה ערכית ותרבותית שלא ניתן לערער עליה. הבעיה טמונה בגוף השאלה. ופה פיוטרקובסקי, אשר ביקשה לתת הכרה ולגיטימציה ללימוד תורה לנשים, במקום שתניח את האדנים לתשובה לשאלתה, מערערת את הארמון היפה שהיא בונה.

מהלכת בדרכה: אתגרי החיים במבט הלכתי-ערכי, מלכה פיוטרקובסקי, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2014, 567 עמ'

[related-posts title="אודי נוימן – ביקורות קודמות"]