[rating=3]

סרטו החדש של נני מורטי, "אמא שלי", לא מחדש דבר לבאי הקולנוע. אח ואחות בגיל העמידה צופים במשך כמה שבועות כיצד אמם עומדת למות. היא במאית קולנוע נוירוטית הנאבקת להשלים סרט על עובדים שפוטרו; הוא מהנדס מנומס שלקח פסק זמן מהעבודה. אמם מתה (אין ספוילרים כאן – זה צפוי מהשנייה הראשונה). הסרט מסתיים.

ב"אמא שלי" אין ילדים שנמצאים בהלם מאחר שאמם עומדת למות, או איזשהו קתרזיס טראגי, כפי שהיה בסרטו של במאי זה, "חדרו של הבן" – שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן 2001. הסרט הנוכחי רק מביא ביקורת מדודה על מנהגים איטלקיים חברתיים, תוך רמזים עבים לפוליטיקה איטלקית ארסית. כתוצאה מכך, הסרט עלול לאכזב כמה מהמעריצים החדשים יותר של הבמאי ברחבי העולם.

אולם עלילת הסרט השקטה יחסית, מלווה בשעשועים קטנים (רבים מהם מובאים על ידי ג'ון טורטורו, המגלם אמריקני חסר ביטחון עצמי בתפקיד שחקן ראשי בסרט שבתוך הסרט), או רגעים של מלודרמה נוגעת ללב, וזאת מעבר להעלאת נושאים עם תהודה שנמוגים מהר, בשל שורות דיאלוג חסרות חשיבות. כתוצאה מכך הסרט מקבל נפח וחשיבות – הרבה יותר מסכום חלקיו.

"אמא שלי" נוצר בהשראת מות אמו של מורטי במועד עריכת אחד מסרטיו הקודמים, ויוצא כי זהו אחד מסרטיו הפחות ראוותנים, אך גם כזה המעלה באופן מוצלח את המניירות והגינונים האישיים שלו. הסרט מראה את הבלבול היומיומי העצמי שלו דרך השחקנית הראשית בסרט, מרגריטה (מרגריטה ביי במשחק נהדר), כבמאית סרטי מעמד הפועלים. בדרמה הפוליטית שדמותה מביימת, היא נאלצת להיאבק מול השחקן הראשי (טורטורו) ומול המאהב לשעבר שלה, ויטוריו (אנריקו איאניילו). דווקא אחיה, ג'יובאני (מורטי עצמו), מבין כי זה הזמן האחרון שנותר לו לבלות עם אמו.

כמו תמיד, מורטי יוצר עולם עשיר מאוד בפרטים, שבו כל דמות נמתחת ויוצאת מעבר למסך הקולנוע. הסרט משתמש בלא מעט קטעי פנטזיה או פלאשבקים ארוכים למדי, שלכאורה פוגעים ברצף הסיפור.

"אמא שלי" הוא אחד הסרטים הקטנים ביותר של מורטי – זו אינה שעתו הטובה ביותר, ומכאן מפתיע מדוע פסטיבל ירושלים 2015 החליט כי סרט זה יהווה את סרט הפתיחה. הצופים ייאלצו להתאמץ למצוא קשרים בעלילה, בעיקר בסצנות השטוחות, האפרוריות והמשעממות למדי, שבה רומא נראית אפורה מתמיד, ההפך המוחלט מהסרט "יפה לנצח" של פאולו סורנטינו.