המטרה מקדשת את האמצעים – מלחמת גוג ומגוג של השמאל הקיצוני בישראל

למען טובת המדינה, בימי משיח אלה, מותר לעקוף את הדמוקרטיה שלה ולצאת לגויים כדי שיביאו להקמתה של מדינה פלשתינית בגבולות 67 כנגד רצונו של רוב העם ושל ממשלתו הנבחרת.

Print Friendly

למען טובת המדינה, בימי משיח אלה, מותר לעקוף את הדמוקרטיה שלה ולצאת לגויים כדי שיביאו להקמתה של מדינה פלשתינית בגבולות 67 כנגד רצונו של רוב העם ושל ממשלתו הנבחרת.

אבו מאזן ואנשיו אומרים לעצמם בימים נוראים אלה: "ראו את היהודים, עד כמה הם מצליחים וחכמים בהיי טק, באוניברסיטאות, בחקלאות ובתחומים רבים נוספים, ועד כמה הם כסילים בחשיבה אסטרטגית וגאו-פוליטית. כל שעלינו הפלשתינים והערבים לעשותו הוא לעמוד מן הצד, לחכך את ידינו בנחת, ולתת לליצנים האלה לריב ביניהם, עד שיתפוררו מבפנים ותיסלל הדרך לסילוקה של הישות הציונית הזאת, ישראל, מהאדמה האסלמית הקדושה. הם כבר יעשו את העבודה בשבילנו”.

וממשיכים ללעג ולצחקק: "לנו יש את חכמת יושבי האוהלים במדבריות ערב, ואת הזמן האסלמי הנודע. דבר לא בוער, והכל שוויה שוויה. להם 'שלום עכשיו' בראש ותקינות פוליטית, ולנו הודנה וג'יהאד. גירשנו את הצלבנים וכך יהיה גם עם היהודים. ו"הכיבוש" הוא המנוף האסטרטגי שלנו נגד הכופרים המערביים המצחיקים והמוזרים האלה, המדברים על זכויות אדם וערכים אוניברסליים. 'המתאבדים השיעים' החדשים של אזורנו, חה..חה..חה..".

בשעה שהאדמה בוערת סביבנו, מאות אלפי אנשים נרצחים ונהרגים במלחמת השיעה והסונה הגדולה, מיליוני פליטים נאלצים לעזוב את בתיהם ואדמותיהם אל מחנות אוהלים גדולים הפרושים ברחבי המזרח התיכון, ואף לחצות את הים בסירות אל אירופה ומשם לארצות העולם האחרות, זה לא הזמן להקים מדינת ננס לפלשתינים בינינו לירדן. כל מי שעיניו בראשו מבין זאת.

הערכים האוניברסליים זה חזון ושאיפה אנושית מדהימים, אך בשום פנים ואופן אינם חזות הכול ולא תחליף לחשיבה ולראיה אסטרטגית עמוקה של המציאות באזורינו. הם אינם כלי עבודה לקום עמו בבוקר ולקבל החלטות מושכלות וראויות. את האלף בית הזה צריך להפנים בתוכנו עמוק עמוק.

ההקבלה שעושה מו"ל הארץ, עמוס שוקן, בין האפרטהייד של דרום אפריקה לבין מה שמכונה על ידי השמאל הקיצוני בישראל "כיבוש", נגזרת ישירות מחולשתו היסודית של זרם זו בתוכנו. מסך הערכים האוניברסליים וזכויות האדם מונע מחבריו לפתח דרכי חשיבה והתמודדות טובים ומתאימים יותר עם המציאות. זו מחלה ידועה. זה הלך רוח מוכר. זה אנושי, אך בעת ובעונה אחת גם אסוני והרסני.

עד כמה זה אבסורדי מספיק שנציין, שכולנו נבחנים על פי תוצאות מעשינו ומחדלינו, ושכוונות טובות אינן בהכרח ערובה להשגת תוצאות טובות, ומדי יום אנו מתמודדים עם סדרה אין סופית של דילמות מוסריות, וכל הצגה פשטנית של שיפוט הדברים על פי הערכים האוניברסליים היא בחזקת יצירת דת חדשה והבטחה לאסונות בלתי נדלים.

הדחף האנושי למרוד בצווי השפה והגיונה לחיים בגבולות אנושיים, הדחף הזה לשליטה ולריבונות על המציאות יש בו יסודות פשיסטיים עזים.

וניתן גם לזהות באותו שמאל קיצוני דחפים עזים לשליטה ולריבונות על המציאות. שליטה, שעל פי ספרה המדהים של פרופסור רבקה שכטר בפילוסופיה של השפה "עולם בתוך עולם", גלומים בה יסודות עזים של פשיזם.

ובכלל, שקבוצת אנשים קטנה סבורה לפתע שלה אמת נצחית, שאיש טרם שמע וראה אותה, חוכמה אלוהית שכזו, אני מיד נרתע ופוסע כמה צעדים אחורנית. כבר ראיתי בימי חלדי כיצד אנשים כאלה מביאים אסונות נוראיים.

בהיותי בתנועת הנוער השומר הצעיר הרבינו לדון בשאלה האם המטרה מקדשת את האמצעים, וסיכמנו אז שלא. והנה, אותם בוגרי תנועות נוער מן השמאל – דור ההמשך של האליטה הישנה, שלא השכילה להתחדש ולכן ירדה מנכסיה – מעלים כיום על נס את קדושת האמצעים. וזו בשורתם: למען טובת המדינה, בימי משיח אלה, מותר לעקוף את הדמוקרטיה שלה ולצאת לגויים כדי שיביאו להקמתה של מדינה פלשתינית בגבולות 67, וזאת כנגד דעתו של רוב העם ושל ממשלתו הנבחרת. שמעתם טוב?? זה מה שקורה. ואת הטירוף הזה יש לעצור ומיד. זה בהחלט גובל בבגידה. ואם אכן רוצה אליטה זו לשוב לקדמת הבמה לא זו הדרך.

הערבים, 'הוגה הדעות הגדול' עמוס שוקן, לא מחכים שנחלוק עמם את הארץ הזו. הם רוצים את כולה. ומה שלא ישיגו עתה יעשו בעתיד. כבר מזמן הדיון באשר לכך חורג מן הסיפור הנישא בפי הימין הדתי הגאולי בדבר ההבטחה האלוהית, שהשמאל הקיצוני נתלה בה, ונגדה פיתח את הרציונל האבוד שלו ושלל הצדקותיו הכושלות. זו מלחמת קיום. ובמלחמה הזו גם קיומנו כאן הוא ערך אוניברסלי.

ככך, בהחלט ניתן לומר, כי במובנים רבים "הכיבוש" נכפה עלינו. אנו רוצים להשתחרר ממנו ולא יכולים לעשות כן בטרם ייווצרו התנאים המתאימים בשטח, והיציבות הנדרשת, כדי להגיע לפשרות היסטוריות מרחיקות לכת עם הערבים שיבטיחו את קיומנו כאן לדורות.

היפרדות כן, אך לא על דרך הקמתה של מדינה פלשתינית זערורית בגבולות 67 וירושלים המזרחית בירתה, שהיא נוסחת התאבדות לישראל. ובכלל, אין זה מתפקידה של ישראל להקים לפלשתינים מדינה וגם לא תפקידם של 'ידידנו' במערב. לא הייתה כזו מעולם ואין הצדקה לה גם כיום, פרט לרצון הערבים לנפנף אותנו מן האזור.

גם לערבים יש אחריות לפתרון הבעיה הפלשתינית. אילו רצו, יכלו לעשות כן בקלות רבה. מדינה כזו, למשל, יכולה לקום במסגרת ירדן או כל ישות אחרת שתקום שם, ואנו נעביר לישות זו בבוא העת חלקים נרחבים מיהודה ושומרון, אך בפירוש לא את מרביתם. ובמסגרת זו ההתנחלויות אינן הבעיה אלה חלק מפתרונה.

ולבסוף, אחזור ואדגיש כי הקמת מדינה והבטחת קיומה הוא דבר אלים בכל מקום בעולם ובפרט באזורינו. מה לעשות. זו המציאות. ובמובנים אלה מלחמת העצמאות טרם הסתיימה.

ואם נרים קצת את ראשינו מעלה נוכל גם לזהות הזדמנויות היסטוריות שיאפשרו לנו להכביר ולהעצים את מעמדה האסטרטגי של ישראל באזור. האירועים הנוראיים הפוקדים את המזרח התיכון הם בחזקת הפתעה בהיסטוריה, שבהתנהלות נכונה שלנו תביא בסופו של יום להכרה עולמית ברמת הגולן והחרמון הישראלי כחלק ממדינת ישראל, ותאפשר גם להגיע לפתרון נכון יותר לבעיה הפלשתינית, החורג מן הדפוס הבינרי השגור, שפשט את הרגל, של או שתי מדינות או מדינה דו לאומית.

 

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרי עמדה, מדיני-פוליטי, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על המטרה מקדשת את האמצעים – מלחמת גוג ומגוג של השמאל הקיצוני בישראל

  1. מאת נמרוד נוי‏:

    לנבגד שלום רב, אתה בהחלט צודק. אני לא בא מתחום המשפטים והעדפתי על כן שלא לנסח את דבריי בדרך זו. הכי חשוב לכולנו הוא להתמקד בלימוד מושכל של המציאות סביבנו ובחינה אסטרטגית של האפשרויות הפתוחות בפנינו, ולא בוויכוחים פנימיים עקרים והרסניים במיוחד שאין להם כל הצדקה.

  2. מאת נבגד‏:

    שמאלנים, אין סכנה חמורה וקטלנית יותר מאשר לקיחת השלטון לידיים פרטיות.
    |
    ראשית, לקיחת השלטון לידיים של קבוצה פוליטית אחת תסית גם קבוצות אחרות למרוד בהחלטות הממשלה עד לאנרכיה של "איש הישר בעיניו יעשה" ועד להתפוררותה של המדינה בעודה נלחמת על שרידותה.
    לא. לא לכל אחד יש דרכון זר או תומכים בחו"ל שיאפשרו גם לו לברוח ולהפקיר פה את קרבנות ה"צדק" הפרטי שלו.
    |
    "לקיחת השלטון לידיים פרטיות" ? זה הוא לב הענין שמוסתר מתחת כסות "חופש המצפון". "הדעה הנכונה היחידה שתציל את המדינה / את החברה" אינה בהכרח דעה נכונה.
    אמנם בדמוקרטיה מותר ורצוי להביע חששות מנומקים על האפשרות שההחלטות השלטוניות הן מוטעות, אבל רק כהשערות פרטיות שנכונותן מוטלת בספק.
    לעומת זאת, פעולות בעלות השפעה של ממש על חיי אחרים (על אורח חייהם או על המשך קיומם הפיסי) אסור שתהינה אנרכיות. בדמוקרטיה יש שלטיון נבחר, ורק לו הכלים להחליט מה הוא הרע במעוטו. אמנם, המנעות אישית מצפונית מהשתתפות במעשי השלטון נסבלת בתנאי שהפורש מן הצבור מוכן לשלם את המחיר כחוק, אבל נסיון פרטי לסכל את החלטת השלטון איננו אלא המרדה !
    |
    בחוק העונשין סעיף 138 [+ בסוגרים מרובעים: הדגשותי] מגדיר ביקורת ותעמולה חוקיות אשר [דוקא הן] אינן נחשבות לעברת המרדה:
    (1) להוכיח שהממשלה הוטעתה או טעתה במעשה שעשתה; (2) להוקיע טעויות או פגמים בדיני המדינה או בסדריה, או במוסד ממוסדותיהם שהוקמו כדין, או בסדרי השלטון והמשפט, והכל כדי להביא לידי תיקון הטעויות או הפגמים;
    (3) לשכנע את אזרחי המדינה [ !! ] או יושביה [ !! ] שינסו להביא בדרכים כשרות לשינוי דבר שיסודו בדין;
    (4) להוקיע, מתוך מגמה לסלק, דברים המעוררים או העלולים לעורר מדנים או רגשי עוינות בין חלקים שונים של האוכלוסין.
    לפי דעתם של רוב השופטים בפס"ד בבימ"ע בענין בנימין זאב כהנא, הרשעה בהמרדה תלויה גם בשאלה אם היה לנסיון ההמרדה סכוי להצליח. לדעתי, פעולות מרדניות שבתחילתן לא היה להן סכוי להצליח ולכן במשך זמן רב לא טופלו ע"י רשויות האכיפה עד שנתפסו בצבור כלגיטימיות, עלולות להגביר בהדרגה את השפעתן ומבלי משים לחצות את הקו האדום של הלגיטימיות הנטענת התלויה בהעדר סכוי להצליח.
    |
    מן הכלל אל הפרט- גרימת מלחמה ע"י פעילות פוליטית מרדנית:
    לדעתי, כל פעילות פוליטית שמחלישה את עצמתה האסטרטגית של המדינה (למשל, חרם כלכלי שפוגע בהכנסות המדינה ממסים ובתקציב הבטחון) מדרבנת את האויב לפעולות איבה, מקטנות ועד גדולות, ולפיכך היא בגדר גרימת מלחמה.
    חוק העונשין סעיף 98 אוסר על אדם פרטי לעשות "בכוונה להביא לידי פעולה צבאית נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי להביא לכך [לפעולה צבאית] ". אני מחבר איסור פלילי זה לשני דברים: א. "כלל הצפיות" בפלילים, לענין "כוונה": "רואים אדם כמתכוון לתוצאות הצפויות של מעשיו", ב. ההנחה המקובלת במסגרת האמנה החברתית שקימת ביסוד המשטר הדמוקרטי מניחה שהחלטותיו של השלטון הנבחר הן ההחלטות אשר להן הסכוי הנמוך ביותר להיות שגויות, לרבות בשאלת מניעת המלחמה. מחבור דברים אלה יוצא, לעניות דעתי, שפעילות כנ"ל היא בגדר עברת "בגידה" כבס' 98.

    ++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
    |
    בזאת שונה פעילות השמאל הקיצוני לפגיעה במדינת ישראל מהפעילות שנעשתה בזמן האפרטהייד לפגיעה בדרום-אפריקה. בדרום-אפריקה לא היה בפעילות כזאת משום גרימת מלחמה של ממש. יחי ההבדל (ונחיה).
    שמאלנים קיצוניים עדיין לא מבינים זאת, אולי הם יתחילו להבין זאת כשהממשלה תחמש היטב ותאמן היטב את המתנחלים כהכנה למלחמת המגן שלהם מפני הפלסטינים, זאת שצפויה עקב נסיגה חד-צדדית מיו"ש שעלולה להכפות על המדינה ע"י טפשי השמאל, זאת שתהיה המבוא להתלקחות כללית.
    עמוס שוקן במאמרו השערוריתי ב"הארץ" ב 21.01.16 בהצדיקו תמיכה בחרם על ישראל, הבחין בבעיה שהעליתי פה, אבל תכף עצם את עיניו והתחמק מלענות עליה. כך כתב: "מדיניות האפרטהייד, מעלה בעולם שאלה ….. אם, כגרסת הממשלה, אפרטהייד הוא תנאי הכרחי …לקיומה של מדינת ישראל, אזי הציונות והמדינה לא לגיטימיות" בדבריו אלה הוא מודה שהוא מודע לאפשרות שבטווח זמן מסוים, לפחות, אין דרך אחרת, זולת "אפרטהייד", שתמנע את חסולה של מדינתו, אבל מה שחשוב לו, לפי דבריו שלו, זה שיש "בעולם שאלה". וקיומנו? לעזאזל!
    |
    אינני רוצה שמה שכתבתי על כבוש יו"ש כדבר חיוני ליהודים ישכיח את העוולה המוסרית שעלולה להגרם לפלסטינים מבטול הכבוש. כן, דוקא מבטולו. זאת, בהנחה שכבוש האוכלוסייה לא יוחלף בחרות לפלסטינים אלא בדכוי מוסלמי. אפשר לנסות להתחמק מאחריות לכך באמירה ש"זאת- לא תהיה אשמתנו", אכן, לא נואשם, ועדיין, אינני מוצא פסול מוסרי בדכוי על ידינו כשאינו פוגע. הוא אינו פוגע כי אינו במקום חרות אלא הוא תחליף לדכוי שיהיה ממילא ע"י אחרים.