האי גורה, השוכן מערבית לאפריקה, היה מעין מחנה ריכוז לאפריקנים אומללים שנחטפו מבתיהם, נכלאו בו והועמסו על ספינות בדרך למכירתם באמריקה. מנהל האתר: "זוהי היסטוריה של המין האנושי כולו – לא רק זאת של האפריקנים או של שחורים ולבנים"

מאת גרשון גירון

במרחק הפלגה קצרה במעבורת היוצאת את דקאר שוכן האי גורה (Goree), אי ציורי ושקט. למעשה אפשר לחצות את האי, שלושה קילומטרים רוחבו, ברגל.

באי אין בו דרכים או מכוניות, והוא משמר אווירה קסומה של בתים דהויים החושפים את ההיסטוריה הקולוניאלית שלו. ואולם, מאחורי חזיתו המיושנת מסתיר האי היסטוריה של אלימות מזעזעת.

גורה, שנודע אז בשם סנגמביה ממוקם בנקודה המערבית ביותר של מערב אפריקה, על דרך השייט בין יבשת אפריקה ליבשת אמריקה. מסיבה זו, הוא שימש כנקודת מפגש אסטרטגית לסחר העבדים. גברים, נשים וילדים אפריקנים הוחזקו כאן כסחורות לפני העמסתם לספינות שיצאו לאמריקה. אף שאין הסכמה בין החוקרים על מספר הנספים בתקופה זו, מקובל על הכול שמיליוני אפריקנים מתו במהלך ההפלגות.

אלוי קולי עבד באי כמנהל אתר במשך 26 שנים. הוא גם האוצר הראשי של "בית העבדים" שבנו ההולנדים ב-1776. זהו הבניין האחרון מסוג זה שנותר באי, וקולי עמל רבות לשמר את ההיסטוריה שלו.

"באי, שאורכו 900 מטר, היו 28 בתי עבדים. היום נעלמו רובם והוסבו לבתי מגורים", סיפר קולי במהלך סיור בבית, "האחד הזה נבחר על ידי שלטונות סנגל לצורך שימור הזיכרון וכדי להזכיר לכל בני האדם את שבריריותה של החרות שלנו. אנשים באים מארצות שונות…זהו אתר של זיכרונות ושל פיוס".

בקומת הקרקע של הבית נמצאים מגורי הגברים שבהם שוכנו העבדים בשורת תאי בטון. לדברי קולי, בתאים זעירים אלה, ששטח כל אחד מהם 2.6 מטרים רבועים בלבד, נהגו סוחרי העבדים לדחוס כ-15-20 גברים. כשלושה חודשים הם המתינו בהם, ישובים בגבם אל הקירות, צוואריהם וזרועותיהם כבולים בשלשלאות.

התנאים הנוראים והזוהמה המזעזעת בתאים גרמו במאה ה-18 למגיפה קשה, ולזו היה חלק נכבד בחורבנו של האי.

אחרי תקופת ההמתנה, הוצאו העבדים מהתאים והחל שלב המסחר בהם. הם הופשטו כליל ועמדו עירומים בחצר שבמרכז הבית. הקונים והמוכרים השקיפו על עבדים מן המרפסת שמעל החצר וניהלו משא ומתן על מחיריהם.

"נהגו בהם כבסחורות ולא כבני אדם", אומר קולי, "לכל קבוצה אתנית נקבע מחיר מוסכם".

העבדים שנבחרו נלקחו מהחצר דרך מסדרון שבקצהו "הדלת שאין ממנה חזורה". דלת זו, הקבועה בירכתי הבית, הובילה לרציף עשוי כפות תמרים, שם המתינה אוניה שעליה הוטענו האפריקנים האומללים ונלקחו אל מעבר לים. גם עבדים שחלו או מתו הושלכו אל האוקיינוס מדלת זאת, אומר קולי.

לדבריו, כל שטחי הבית שימשו לסחר העבדים: חדרים קטנים, חשוכים וטחובים מתחת לגרם המדרגות היו צינוקים, וגם אכסנו נערות צעירות וילדים בנפרד מהגברים, למכירה או להנאות הסוחרים.

כאשר נשאל כיצד הוא מסוגל להתמודד יומיום עם הזוועות שנעשו לאבותיו, משיב קולי בשלווה: "חשוב לשמר את זיכרון הקורבנות, להבין שמה שקרה בעבר הוא היסטוריה של המין האנושי כולו – לא רק זאת של האפריקנים או של שחורים ולבנים".