★★★★★

וידוי קצר: לא פשוט בשבילי לכתוב את הביקורת הזו. אני אוהב את אמיר אוריין, אמן, שחקן, במאי, מורה ואיש תיאטרון נדיר. אני מעריך את כשרונו של אבי גיבסון בר-אל. השניים חתומים על העיבוד של "המשרתים". גיבסון גם ביים. ההצגה מועלית על ידי קבוצת "אורתו-דה" בתיאטרון החדר של אמיר אוריין – מוסד ותיק ויוצא דופן בנוף התיאטרון הישראלי בכלל והפרינג' בפרט.

אז למה לא פשוט בשבילי לכתוב את הביקורת? כי באתי עם הרבה ציפיות ורצון לכתוב ביקורת חיובית ומפרגנת. אבל ההצגה המושקעת, שהשניים חתומים עליה, נופלת בין הכיסאות. "המשרתים" נעשתה בהשראת המחזה הנודע של ז'אן ז'אנה – "המשרתות", שעובר מצרפת של שנות הארבעים במאה שעברה אל המציאות הישראלית של 2016.

ההצגה מועלית בסלון ביתו של אוריין במרכז תל-אביב, להלן תיאטרון החדר. הקהל מונה כ-20 איש, שיושבים במרחק נגיעה מהשחקנים. אפשר להרגיש את הנשימות של השחקנים, להריח את הזיעה שלהם. אין במה, אין תפאורה, אין טריקים. תיאטרון נטו.

אצל ז'אן ז'אנה מדובר ביחסים בין מדאם שמשפילה את המשרתות שלה. משחקי שליטה. בעיבוד האקטואלי של אוריין וגיבסון בר-אל מדובר בהשפלתם של עובדים זרים ופליטים, שהם העבדים המודרניים של היום. ולכך אפשר להוסיף, על-פי היוצרים, את הגזענות, תרבות הפחד, המלחמה בעזה והכיבוש.

אם יש תחושה שהיוצרים "תפסו טרמפ" על ז'אן ז'אנה כדי לתאר את המציאות הישראלית, התחושה נכונה – וזה בסדר, בתנאי שהחיבור עובד. לפעמים הטקסט מסתנכרן עם העלילה, וההצגה מעניינת. אבל ככל שההצגה מתקדמת, יש תחושה של ניתוק בין "המשרתות" ל"המשרתים", והחיבור נראה מלאכותי ומאולץ. יש בהצגה רגעים חזקים ונוגעים ללב, אבל רוב הזמן אין מתח דרמטי והעלילה מזדחלת.

שלושת השחקנים – אביאל שיליאן, טל דנינו ומוטי רוזנצוייג, הולכים עד הסוף עם התפקידים שלהם, ולעיתים נוטים לצעקנות יתר. במשחק שלהם יש הרבה זעם עצור וגם זעם מתפרץ – והרגשות האלה נוכחים היטב בהצגה. מהבחינה הזו אני יכול להחמיא לעבודת השחקנים והבמאי. השיא קורה דווקא בסוף, במונולוג קורע לב מאת הסופר סלמאן נאטור, מתוך "יומן מלחמה", שמתאר את הטרגדיה בעזה בזמן מבצע צוק איתן. קטע חזק, מרגש ואמין. אבל לא ממש קשור להצגה.

אחרי ההצגה לא הולכים הביתה, אלא יושבים ומשוחחים עם היוצרים. השיחה דנה באיכות המשחק ובחומרים של ההצגה, ומה הם עשו לכל אחת ואחד באופן אישי. עד מהרה גולש הדיון לדיבורים על מחאה פוליטית וחברתית כדי לשנות את המציאות במדינה. נעים לדעת שיש אנשים שהתיאטרון עושה להם את זה, ומהבחינה הזו ההצגה משיגה את מטרתה.