באופן לא מדובר, שחרור האישה מבטא בעצם, התנערות של האישה מהווייתה הראשונית. האישה בת ימינו שואפת להיות מוגשמת כשהיא מעבר לאימהותה, ולא כשהיא ואימהותה מאוחדות לכדי ישות שלמה. להחזיר לאישה את גאוותה על עצם היותה ישות יולדת, ולא רק על היותה אדם מצליח, זו משימה לא פשוטה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
האימהות, היא חלק משמעותי מן הנשיות, אך היא מכילה בתוכה רבדים לא מודעים נסתרים, ואלו הם רבדים שאינם פשוטים כלל וכלל. כדי שנוכל, כנשים, להרגיש יתר שלמות רגשית, ולהחזיר את כבודה של האימהוּת למקומה הראוי, מן הראוי להתבונן על שורשי האימהוּת בזכוכית מגדלת.
כאידיאה, החברה, מעריצה את האימהוּת. הרי היא זו שאחראית על הזרמת דם חדש לחברה. החברה האנושית לא תתקיים ללא דור ההמשך שלה, ולכן אנו, שהננו הממונות על הולדת וגידול דור ההמשך, היינו אמורות להרגיש מאד גאות באימהותנו.
אלא, שהאישה כאם, אינה חשה את עצמה כבעלת עמדה משמעותית בחברה. אימהותה, כשלעצמה, אינה נותנת לה להרגיש ערך עצמי רב. להיפך, בימינו נשים רבות מאד רואות את אימהותן כאבן נגף להתפתחותן – ג'וב חלקי, הכרחי, שאינו ממלא את ליבן ואינו מוציא מהן את מיטבן. עול כבד וסוחט שאינו מניח לרגע, ופירותיו לא תמיד מרנינים.
גם אם האישה חשה פעמים רבות גאה בילדיה, והיא גאה בעצמה על תרומתה לצמיחתם היפה, היא אינה מרגישה את עצמה ממומשת דרך אימהותה. כשילדיה עוזבים את הקן היא נשארת ריקה ואינה נחה על זרי הדפנה של עשייתה המבורכת.
כדי שהאישה תחווה כמה האימהות נשגבה, נדרש מאתנו להשתחרר מדפוסי מחשבה ורגש המושרשים בתחתית האישיות ההישרדותית שלנו. במאמר זה אנסה להתבונן בשני היבטים, שיולדים בנו התנגדות כלפי האימהוּת והופכים אותה לקשה, תובענית ופעמים רבות מכאיבה.
האישה והמוות
האישה נחשבת בתודעה הקולקטיבית כבר אלפים של שנים, כמי שהביאה את המוות לעולם. היא נחשבה לחברתו של השטן, זו שמביאה לעולם תינוקות, שהמוות מחכה להם בצידם השני של החיים. ברחמה של האישה מתאחדים גוף הבשר והנשמה האלוהית ולכן היא מואשמת, בלא מודע הקולקטיבי, כמי שאחראית על כליאת הישויות הרוחניות לחיי הסבל שבגוף.
נוסף על כך, בתחתית המחשבה החברתית, הלא מודעת, יושבת ידיעה שאומרת – לו האישה לא הייתה כה יפה, נחשקת ופתיינית, ולא הייתה בעלת כוחות מיניים שטניים, שמעוררים את הגבר לאבד את השליטה על ייצרו ועל זרעו, היה עולם מפסיק את שרשרת ההולדה. התשוקה הנשית להתמלא בזרע הגברי, היא שמביאה לסבל הנורא של חיי הגוף. גאולתו של האדם, ויציאתו ממעגל הסמסרה (מסכת גלגולי הנשמה, על פי התפישה המזרחית) תלויה בהפסקת ההיוולדות, כלומר – בעצירת האימהוּת.
שנאת הגוף בכלל, והמיניות בפרט, עליה מבוססות הדתות המונותאיסטית, טיפחה והעצימה את האצבע המאשימה שמופנית כלפי האישה, שמניעה את מעגל החיים בבשר. מתוך כך האישה מתקשה להשלים עם אימהותה עד הסוף ולקבלה ככוח פריון נשגב. בלא מודע שלה היא חווה את עצמה כמי שקשורה לא רק עם הלידה, אלא גם עם המוות. כמי שאחראית לסבל האנושי. לחיי הבשר העלובים.
בני האדם חומסים גם את האדמה היולדת, ומניבת פרי, כמו את האישה היולדת. קשה למצוא היום בני אדם שמקדשים את האדמה, את המזון שהיא מייצרת, את האכילה, את הגוף, את ההיוולדות ואת החיים עלי אדמות בכלל. אנו שונאי עצמנו…
האדם לא השכיל לראות במצבו – מצב האחדות שבין הנשמה והגוף, שהחיים עלי אדמות מציעים לנו – כמצב מבורך ויפה. הוא רואה בו עונש. גלות זמנית. קללה שיש להשתחרר ממנה. בית ספר להתנסויות מתישות. מתוך נקודה שלילית זו של התייחסות תת-מודעת לחיים, האישה מתקשה לראות את קדושת אימהותה. בסיס מחשבת האמהות נגוע בשנאה עצמית תהומית.
יתמות אנרגטית
ברובד אחר של האימהות, אנו הנשים, נושאות בתוכנו חוויה כואבת של חוסר באם. בגלל שבעברה, כילדונת אדיפאלית, כל בת רצחה בלא מודע שלה את אימה, הרי שהיא חווה את עצמה בבסיס אישיותה, כמי שגידלה את עצמה בכוחות עצמה. גם אם הייתה לה בפועל אימא, הרי שהיא מאמינה בתחתית אישיותה, שהיא הייתה יתומה. היא חווה שאין בפנימיותה זיכרון התנסותי של אימהות טובה, כי מעולם לא הייתה לה אם רחומה ומקבלת.
נשים רבות מאמינות, שכאשר נולדו ילדיהן הן המציאו אימהות מהלא כלום. מצד אחד, מצב זה יוצר באישה גאווה אדירה, והוכחה ניצחת כלפי אימה – שהיא טובה ומוצלחת ממנה, אך מצד שני, היא חווה את עצמה כתינוקת חסרת בית שיצרה בית מן הלא-כלום. בהרגשתה היא יצרה אנרגיות של אהבה ונתינה, שלא היו קיימות בה, ולכן היא נסחטה עד אחרון כוחותיה. בגלל שמעולם לא זכתה לקבל אהבה שלמה, ועתה היא נאלצת לתת אהבה כזו לילדיה, היא מרגישה נגזלת.
גאווה שתלויה בהצלחה
גאוות האימהות, כפי שהיא כיום, מותנית בהצלחתה, ולא בעצם היותה. אחרי השקעת המאמץ העילאי של האם היא שואפת להוציא מביתה פרי חברתי משובח. האם רוצה בכל מאודה שילדיה יהיו מוצלחים ומאושרים וכך היא תדע שהיא הצליחה. היא ניצחה גם את החברה, הרואה בה חוטאת, וגם את הסבל, שהוא מנת חלקן של הנשמות החיות בגוף. כשילדינו אינם מאושרים, כשהם חולים או חס וחלילה נפטרים לפנינו, הדבר בלתי נסבל עלינו. חלק מן הכאב הגדול נעוץ בידיעה שלא יכולנו למוות, לסבל, לכאב, למחלה. שהרע ניצח אותנו. שלא יצרנו תינוקות של אלמוות, אל-מחלה ואל-סבל. שאנו נתונים לגזר דינו של הבשר.
היכולת לראות באימהות כוח נשגב בלא קשר לתוצאות נעוצה בשני שינויי תפישה עמוקים. עלינו הנשים, להשתחרר מן הקללה האדיפאלית, שהופכת אותנו ליתומות מאם. וכבני האדם, עלינו להיפטר משורשיי המחשבה, שהחיים עלי אדמות משמעותם כליאת הנשמה בגוף.
שינוי שתי נקודות ראשוניות אלו הוא המפתח לתפישת חיים חדשה בעולמנו. כדי להגיע אליהן במעמקיי הלא מודע, נדרשת האישה להשקיע בעבודה פנימית יסודית שאינה פשוטה כלל וכלל. זוהי עבודה רגשית–רוחנית מכאיבה ונועזת, שצריכה להיעשות ב"פינצטה". אט אט, לרדת עוד ועוד פנימה ולהעז לגעת במפחיד ביותר. מסע רגשי קשה, אמנם, אך אני מאמינה שזהו צו השעה!
אירי ישראלי-רושין
