למן הרגע הראשון של המבוא התזמורתי הסוער והריתמי היה ברור שתחת שרביטו של דניאל אורן, מנהלה המוזיקלי של האופרה הישראלית, הניגודים בין הפן הדמוני של האופרה לפן הלירי שלה מובלטים בכלי הנשיפה ובכלל התזמורת. אורן בחר לפתוח בקצב סוער ומיד האט כדי להציג את כל שלל הלייטמוטיבים ואת העושר הגאוני של ורדי שתמצת את האופרה בפתיח המופלא שלו. גם אם נדמה היה בתחילה שהתזמורת לא מכוונת לאותו הגובה ויש פער זעיר של רבע טון בין קבוצות הכלים, הרי שהתזמורת התעשתה במהרה כדי להעניק למאזינים פתיחה דרמטית לסערה העומדת להתרחש.

העלילה של האופרה אותה כתב פרנצ'סקו מריה פיאווה על פי מחזה של שילר — מתרחשת באמצע המאה השמונה עשרה בספרד ובאיטליה. היא עוסקת באב השייך למעמד האצולה ומתנגד לנישואיה של בתו ליאונורה עם אינדיאני – דון אלווארו. במחוות פיוס משליך דון אלוורו את  נשקו אך כדור שנפלט בשוגג מאקדחו הורג את האב. מכאן מתחיל סיפור מצמרר של נקמה: האב הגוסס מקלל את בתו ליאונורה, אחיה נשבע לנקום את דמו של האב ולהרוג את אחותו ואהוב לבה. זוג האוהבים נמלט ומאבד איש את רעהו. כל אחד מהם מוצא את דרכו למנזר כדי להתבודד ולבקש מחילה על "חטאיו". לאחר שאלוורו  הציל ממוות את אחיה של ליאונורה  במלחמה מגלה האח – דון  קרלו  – שמדובר בדון אלוורו אותו נשבע להרוג.  דון קרלו נהרג בדו קרב שהוא כופה על אלוורו, שהופך בינתיים מחייל לנזיר. אם נדמה לרגע שסוף טוב הכול טוב וזוג האוהבים נפגש באקראי במנזר, הרי שדון קרלו רוצח את ליאונורה שניגשת אליו כדי לטפל בו.

על רקע במה אפלולית ומסכים שקופים שנעו על-פי הצורך הייתה במה בשיפוע עליה התחלפו התמונות – משדה קרב לפונדק בבית מרזח לחצר המנזר ובו שרועים האביונים הקבצנים – הכול לפי מהלך העלילה. השיפוע התלול העניק לצופים תחושה כאילו הוא חלק מהבמה המתקרבת אליו. מעצב התאורה פסקל מרא עשה יד אחת עם מעצב התפאורה חואן גוירמה נובה ומעצב התלבושות לוקה דל'אלפי והכוריאוגרפית מתילדה רוביו שהעמידו במה כובשת ביופייה וססגוניותה בתמונות הקרב ובית המרזח.  סצנות המחול היו מרהיבות ביופיין. כל הכבוד לחברי המקהלה המשובחת של האופרה תחת שרביטו של איתן שמייסר שהצליחו גם לשחק את שלל התפקידים המשתנים. הבימוי הריאליסטי של פייר פרנצ'סקו מאסטריני  – הוסיף דרמה למהלך העלילה.

ועיקר העיקרים – הליהוק היה משובח: דומה שהסופרן אירה ברטמן נולדה לתפקידה הדרמטי. במיטבה הייתה כשירדה לפיאניסימו חרישי – אך לאורך כל האופרה הצליחה לשמור על מתח דרמטי ולכבוש את הקהל כשעזר כנגדה הליווי התזמורתי המבליט את מוטיב הגורל. לאהוב ליבה דון אלוורו – הטנור גוסטבו פורטה  –  היה קול עצור ולחוץ בראשית האופרה אך בהמשך "התחמם" ובמערכה האחרונה היה מופלא בעושר הגוונים של קולו. מי שכבש את לב הקהל היה הבס האיטלקי שזו לו הופעתו הראשונה בארץ – ג'ורג'יו ג'וזפיני בתפקיד אב המנזר. בקול בס מצמרר שהלם את תפקידו הרם הרעיד את הלב בשירתו. זמר הבריטון הרוסי בוריס  סטאטסנקו בתפקיד הנזיר מליטונה הרשים בכישרון משחקו ושירתו. מצוין היה הבס קרלו סטריולי בתפקיד אביה של ליאונורה – חבל ששר תפקיד כל-כך קטן. הבריטון הבולגרי ולדימיר סטויאנוב, שזו לו הופעתו הראשונה באופרה – שר בנחישות הראויה את תפקיד דון קרלו, אחיה של ליאונורה. הזמרים שלנו בתפקידיהם הקטנים –  היו מצוינים. על כולם התעלה הטנור יוסף ארידן בתפקיד טרבוקו – נהג הפרדות. הוא כבש את הקהל בכישרון משחקו ושירתו. מרשים היה הבריטון נוח בריגר בתפקיד ראש העיר. הסופרן טל ברגמן  בתפקיד המשרתת של ליאונורה הייתה מצוינת. זמרת המצו אוקסנה וולקובה שרה את תפקיד הצוענייה בצווחנות קלה.

ככלל היה זה ביצוע מופתי לפסגת יצירתו של ורדי – לא רק בשל הניצוח הדינאמי והתומך בשירה של דניאל אורן שחי כל תו ותג בכל רמ"ח אבריו, אלא גם בשל יפי שירתה של המקהלה והסולנים ונגינתה של התזמורת הסימפונית ראשון לציון. הבימוי החכם של מאסטריני שהיה חף מכל התחכמויות נואלות – תרם לעצמה הדרמטית של ההפקה.

                    יותר מכל הותיר ביצוע זה טעם של עוד ותשוקה להתעמק בגדולתו של ורדי

                                                               ★★★★★