בביצוע בכורה של הפילהרמונית לסוויטה התזמורתית שהלחין עמית פוזננסקי לסרט עטור הפרסים "הערת שוליים" – נפתח הקונצרט החגיגי. לא די היה בקצביות הרעננה של הסוויטה כדי להפוך אותה לפתיחה מוזיקלית רבת משמעות. למרות שנשמעה כוולס וינאי משעשע – שידרה ריקנות.
בשקיפות מעודנת פתחה הפסנתרנית הפורטגזית מריה ז'ואאו פירז' את נגינת הקונצ'רטו השלישי בדו מינור של בטהובן. חסרה בפתיחה אווירת המתח המחשמל שמשרה המקצב המנוקד הבטהובני. בלט יותר האופי המוצרטי המעודן של הקונצ'רטו, – בעיקר בסלסולי הטרילים שנוגנו בשקיפות צלולה. היה ברור לכול שאין מדובר בפתיחה של "אלגרו קון בריו" – כלומר באלגרו הנשמע כאש להבה – אלא בביצוע מעודן ליצירה קלאסית. דווקא הצליל המלא של הסולנית שאף פעם לא היה חיוור אפשר לה לרדת בביטחון לפיאנו. ללא כל שאיפה להפגין וירטואוזיות מוחצנת, השרתה הפסנתרנית תחושת הימצאות בעולם הקסום של וינה – בירת הקלאסיקה הרומנטית.
ריתמיות מדויקת אפיינה את הגרסה המוצרטית שלה לבטהובן. החזרה הבטהובנית על אותו הצליל יצרה מתח שנבנה בהדרגה כנדרש. הכול היה במידה ובטוב טעם. ללא התלהמות – בפשטות כובשת. הליריות הזורמת של הסולנית נענתה בצליל החם של כלל התזמורת שהשיבה לנגינתה בלכידות. את הקדנצה ניגנה פירז' במהירות מסחררת כשהיא מבליטה את המנגינה הראשית ומענגת את הקהל בשקיפות הסלסולים הבהירים.

מאפסי צליל חרישי החלה נגינת הפרק האיטי. אווירת הנינוחות והנגינה המופנמת של הסולנית הבהירו שהדגש בביצוע זה הוא על האינטימיות שיצרה הפסנתרנית עם המלחין והכלי ועל פיסוק מקורי ובלתי שגרתי. כובשת הייתה הדרך בה "נארגה" לחיק התזמורת והמשיכה אותה במוזיקליות מהורהרת פיוטית. מהפרק האיטי גלשה הסולנית לנגינה סוחפת של הפרק המהיר שנבעה ממנו בהכרח. גם ההאטה של הרובאטו שקדם לגלישה אל הפרק השלישי הייתה במקומה. אפילו הפדל בו השתמשה בנדיבות – דומה שהלם את הסגנון הבטהובני. על הכול שרתה אווירת קונדסות ושמחה מוצרטית קלילה – המאפיינת את הפרק החותם את הקונצ'רטו.

 האימפרומפטו בסול במול מז'ור (ד' 90, מס' 3) של שוברט שבחרה כהדרן – הלם את יופיו הלירי של הקונצ'רטו בדו מינור.  ובעיקר בלטה בבחירה זו הצניעות המאפיינת את פירז'. לא היה כאן כל ניסיון לנגן הדרן "מקורי ובלתי מוכר". נהפוך הוא : כל פסנתרן מתחיל ניגן את היצירה.

לביצוע הסימפוניה התשיעית של שוברט הושיב זובין מהטה את כלי הנשיפה בקדמת התזמורת והבמה. ואכן הסימפוניה התשיעית (בדו מז'ור) של שוברט נפתחת בנושא אותו מנגנות שתי קרנות. בהמשך כלי הנשיפה המתכתיים מובילים בקול תרועה גם אל הסיומת. לאורך כל הסימפוניה – הם הסולנים המובילים את כלי הקשת.

למותר לציין שהמאסטרו שקנה את חינוכו בנעוריו בווינה – לא נזקק כלל לפרטיטורה. הוא חי ונiשם את הקלאסיקה בכל רמ"ח אבריו. יותר משניצח "רקד" את הסימפוניה. אחרי פתיחה שהייתה יפה בעיקר בשל הפיאנו הפתאומי אליו צללה התזמורת, הבליט המנצח את המקצב המנוקד והפן הריתמי של הסימפוניה וכך מסך חיים ביצירה. התזמורת הבליטה בעזרת בנית דינמיקה את הניגודים בין הנושאים בסימפוניה. לעתים היה נדמה שיש תזמורות מעטות בעולם המסוגלות לרדת לעמקי פיאנו כה חרישי ומדובב. ממנו העפילה התזמורת באקצ'לרנדו סוחף אל הנושא המנוגד.

זובין מהטה הצליח להבליט את הרוחב המונומנטלי של הסימפוניה ואת הניגודים הדינאמיים בין הנושאים. מהביצוע המרשים והמרתק נעדרו גוונים ודקויות, – אך היו רגעי קסם נדירים בנגינת יוסי ארנהיים — החלילן הראשי, יבגני יהודין –הקלרניתן הראשי  והאבובן הראשי דודו כרמל. המנצח הצליח להוביל לשיא לא רק את התזמורת הענקית, אלא גם את הקהל, שנשבָּה ביופייה  של הסימפוניה.