"עושה כרצונו" בהבימה: איזו מין אמונה

הדרמה שכתב מוטי לרנר בעיקבות ספרה המטלטל של אסתי וינשטיין היא כואבת ומרגשת, וגם כתב אשמה חריף נגד דיכוי נשים בחברה החרדית הקיצונית. אסנת פישמן נוגעת ללב

Print Friendly

★★★★

אם אני צריך לסכם במשפט את ההצגה "עושה כרצונו" – דרמה טראגית על הקלות הבלתי נסבלת של דיכוי נשים בחברה החרדית. יותר נכון – בחסידות גור. אבל אי אפשר לסכם במשפט אחד את הסיפור האישי המטלטל של אסתי וינשטיין, שקיבל עיבוד בימתי של מוטי לרנר.

אשה שרוצה לפרוח, אבל נובלת בתוך מערכת יחסים אכזרית. אסנת פישמן ויואב דונט. צילום: ז'ראר אלון

אסתי ויינשטיין, אשה יפה, חכמה ואמיצה, לשעבר חסידת גור, לא יכלה יותר לחיות לפי הכללים הנוקשים שהכתיבו לה והחליטה, לאחר לבטים רבים, לעזוב את החסידות. זה עלה לה ביוקר. בתור עונש, הרחיקו ממנה את בנותיה, שגם התנכרו לה, מלבד אחת, שחזרה בשאלה יחד איתה. וינשטיין לא יכלה לשאת את הגזירה, את הפרידה מבעלה, את הבדידות ואת הניכור, ושמה קץ לחייה. לפני שהתאבדה, היא כתבה ספר, שהוא גם כתב אשמה חריף נגד החברה החרדית שבה היא חיה.

"עושה כרצונו" היא בעיקר הצגה על דיכוי היצר. האם אני שולט ביצר או היצר שולט בי. התשובה היא לא זה ולא זה: חסידות גור שולטת ביצר שלך. זה נכון לגבי גברים ונשים. גיבורת המחזה היא אישה שרוצה להתפתח ולפרוח מבלי לעזוב את החברה שבה חיה, אבל חוקים נוקשים לא מאפשרים לה. אשה שרוצה לפרוח, אבל נובלת בתוך מערכת יחסים אכזרית, ונחשבת "חולה". אשה שרוצה לאהוב, אבל שבויה בידי בעלה ובידי קבוצת רבנים קיצונית. והכל בשם הדת והאמונה.

בדידות וניכור. צילום: ז'ראר אלון

יצאתי מההצגה עם כאב לב על גורלם של אנשים, בעיקר נשים, ששוללים מהן עצמאות ולא נותנים להן לחיות על פי רצונן, אלא מכריחים אותן לחיות על פי רצונותיהם של אחרים. החוקים והמנהגים, שבוודאי יש להם הגיון משלהם, הורסים את האינטימיות בין בני זוג. ביטויי אהבה אסורים. שלא לדבר על תשוקה. בעל ואשה, במקום לאהוב זה את זו, הופכים לאויבים בגלל חוקים ותקנות. חסר לי בהצגה עמדת הצד השני, של חסידי גור. אולי יש משהו באורח החיים הזה שאיננו מבינים.

הרב "המדריך" חודר לחדר המיטות של בני הזוג, באופן מטאפורי, ונותן להם הוראות מה לעשות ומה לא לעשות במיטה. כך גם האמא של הכלה, שמרוב אהבה, חונקת את בתה. זו אינה הצגה נגד הדת, אלא נגד קבוצה בעולם החרדי שמתנהלת כמו כת דתית וכופה צורת חיים שהיא נגד הטבע. איזו מין אמונה זו?

מאבדת את הבעל ואת הבנות. פישמן. צילום: ז'ראר אלון

אסנת פישמן בתפקיד הראשי מצליחה לבטא ברגישות ובכאב את נפשה הפגועה של הגיבורה. טובים גם יגאל שדה בתפקיד הרב "המדריך" שמכתיב לבני הזוג מה לעשות, ויואב דונט בתפקיד בעלה של האישה, שנקרע בין מצוות הרב לבין רצונו לבטא כגבר את אהבתו ותשוקתו לאשתו. הבימוי של איה קפלן רגיש והמוזיקה המקורית של דורי פרנס משקפת היטב את האווירה המלנכולית השורה על ההצגה. למרות זאת זו אינה הצגה פסימית. יש אור בקצה המנהרה.

העלילה עוברת הרבה קפיצות בזמן וזה בסדר, אבל בין היתר יוצרי ההצגה דילגו על חלק חשוב ונפיץ בסיפור, כאשר הבעל לוקח את רעייתו לפיזיוטרפיסט כדי "לרפא" אותה. שם מתחילה הנפילה הגדולה שלה, כשגבר זר נוגע בה. האירוע הזה מוזכר רק בכמה משפטים וחבל שליוצרי ההצגה לא היה אומץ ללכת עד הסוף ולתאר את סערת הרגשות שהגיבורה עוברת. סערה שממנה אינה מתאוששת. אבל גם כך "עושה כרצונו" היא הצגה מרגשת ונוגעת, ויש לה מסר לנשים: אל תשתקו, תילחמו על הזכות שלכן להיות עצמאיות ואל תעשו כרצונו.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, הצגות, תרבות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>