הספר "פרקליטי העשוקים: על המשפט ככלי לשינוי חברתי" של יובל אלבשן, מבקש להביא את סיפורם של משפטנים ואנשי-ציבור אחרים שפעלו באפיקים שונים על מנת להביא לשינוי חברתי.

על אף שאינו מחולק כך פורמלית, ניתן לומר כי לספר שלוש חטיבות: החטיבה הראשונה עוסקת במאבקים השונים שהתרחשו בארצות הברית, החל מהמאבקים לביטול העבדות ולשוויון בין שחורים ולבנים מסוף המאה השמונה-עשרה ואילך וכלה בברק אובמה, שכפי שאלבשן מראה יפה יישם את עקרונות הפעולה שלו כעורך-דין קהילתי על מנת לנצח בבחירות לנשיאות ארה"ב. החטיבה השנייה עוסקת במאבקים שונים בארצות נחשלות, כמו אלו של מהטמה גנדי בהודו, נלסון מנדלה בדרום אפריקה או המאבק נגד מילה נשית במצרים וארצות ערב אחרות. החטיבה השלישית והקטנה יותר עוסקת בישראל, בשני היבטים שונים: הצטלבויות שונות של משפט ושואה וכן תרומתו של פרופ' אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, למאבקים חברתיים בישראל. אגב כך ניתן רק לתהות מדוע החטיבה הישראלית כה צרה, ולמה אלבשן מתנזר מלהביא דוגמאות מאירופה.

פרקי הספר אינם שווים באיכותם. חלק מהפרקים מצוינים: כך הוא הפרק שעוסק בשרה ודינגטון, שייצגה את נורמה מק'קורבי במשפט המפורסם Roe vs. Wade מ-1973, שבו בית המשפט העליון האמריקני קבע את זכותן של נשים להפיל את עוברן. כפי שאלבשן מראה, אותו תקדים היסטורי בא במידה מסוימת על חשבון העותרת הספציפית מק'קורבי (היא roe, כלומר "פלונית"), שסברה שההליך יהיה זריז יותר. אלבשן מנצל את עניין ווייד על מנת לפתח דיון בדילמה שמלווה עורכי דין לשינוי חברתי, האם לחתור לשינוי גדול ורחב יותר שיכול לסייע להרבה מאוד אנשים ונשים, או שמא לסייע ללקוחה הפרטית שפנתה אליהם.

פרקים מרתקים נוספים הם אלו שדנים באסטרטגיות מאבק לגאליות ובלתי-לגאליות, מתי לנקוט בכל אחת ומתי לעבור מאסטרטגיה אחת לשנייה. כאלו הם הפרקים שעוסקים במאבקים לשוויון בין שחורים ולבנים, כמו זה שדן בפועלו של מנדלה בדרום אפריקה, וזה שדן באסטרטגיות הפעולה של מלקולם אקס ומרטין לותר קינג בארה"ב. אלבשן מראה כי בעוד מרטין לותר קינג סבר כי ניתן לשנות את המערכת מבפנים, מלקולם אקס חשב כי היעזרות בשיטה למעשה מעניקה לה לגיטימציה. כפי שעולה מן הספר, שני המאבקים למעשה שילבו כוחות, שכן המאבק האלים של מלקולם אקס "דחף" את הממשל לשתף פעולה עם מרטין לותר קינג.

יחד עם זאת, פרקים רבים בספר הם שטחיים למדי, ובאחרים העיסוק במשפט הוא לאקוני. בחלק מהפרקים אלבשן אינו מחדש דבר, כמו בפרקים הרבים שעוסקים במאבקים השונים לשוויון בין שחורים ולבנים בארה"ב (עובר למאבק של מלקולם אקס ומרטין לותר קינג), או בשני הפרקים שעוסקים במשפט ככלי תרפויטי לקורבנות השואה; נכון אמנם שרוב הסיפורים ידועים ואלבשן אינו מתיימר לעסוק במקורות היסטוריים ראשוניים שטרם נחשפו, אולם גם הזווית שבה אלבשן עוסק בספר אינה תורמת מאומה. בחלק אחר מהפרקים שמתארים מאבקים חברתיים המשפט כלל אינו העיקר, והגיבורים הראשיים בסיפור הם כלל לא משפטנים, כמו נוואל אל-סעדאווי וויקטוריה וודהאל בפרק על המילה הנשית. בהקשר זה ראוי לציין כי הבחירה בשם "פרקליטי העשוקים" היא מעט מטעה, שכן פרקליט הוא לרוב כינוי לעורך-דין שמופיע בבתי משפט, ואילו רוב השינויים הנידונים בספר לא נעשו דרך בתי המשפט.

תמוהה גם בחירתו של אלבשן באהרן ברק כאחד מאנשי המשפט שסייעו ל"עשוקים", בשל כך שהרחיב את זכות העמידה ואפשר גם לארגונים ציבוריים להגיש עתירות לבג"ץ. לבד מאפיזודה נחמדה שאלבשן מביא ובה גילה ברק אמפתיה לאחד המתדיינים, לא ברור כיצד הרחבת זכות העמידה הועילה לאותם עשוקים שאלבשן נאבק על זכותם עשרות שנים. לברק כמובן זכויות רבות, אולם הוא בכבודו ובעצמו סתם את הגולל על ההכרה החוקתית בזכויות חברתיות בעניין עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר.

למעלה מכך: בפרק הנספח של הספר אלבשן מציין בעצמו כי "המהפכה החברתית מבית היוצר של אהרן ברק 'הייתה אחת הדרכים שבהן מגזר את עצמו המעמד הבינוני […] גם פסיקות בית המשפט בנושאים כלכליים-חברתיים מלמדות על תמיכתו בתהליכי המגזור ובמשטר ההפרטה. לדעת רבים, לחוקה שיצר בית המשפט העליון בשנת 1992 גוון ליבראלי-ליברטריאני מובהק אשר מעודד הפרטה". למי על הקורא להאמין – לאלבשן המוקדם (שמרומם את תרומתו של ברק לעשוקים), או לאלבשן המאוחר (שטוען כי בית המשפט של ברק מגן על המעמד הבינוני בלבד)?

וזו לא הסתירה היחידה שנמצאת בספר. אחד המאבקים החברתיים שאלבשן מעלה על נס הוא זה שעומד במרכז הפרשייה המפורסמת בראון נ' מועצת החינוך של טופיקה, שבה קבע בית המשפט העליון האמריקני כי הדוקטרינה "נפרד אבל שווה", שאפשרה להפריד בין שחורים ולבנים אם מעניקים לכל קבוצה יחס שווה – היא פסולה ומפלה.

רצה הגורל ואת הספר של אלבשן קראתי ממש בצמוד לפרשיה מביכה שבה הוא ואהרן ברק כיכבו: לפני כשלושה שבועות דווח ב"הארץ" שברק נאם בפני סטודנטים וסטודנטיות שהופרדו על ידי מחיצה בקריה האקדמית אונו, כאשר אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית, לצדו. אלבשן כמובן הגן על הפרקטיקה הזו וטען שאם ברק נואם בפני חרדיות מדובר ב"תמונת ניצחון". הבעיה בתשובה הזו היא שהיא במידה רבה ממוחזרת – בכל דור ודור יהיו האנשים שיאמרו כי פרקטיקה מפלה או משפילה כלשהי היא לטובת המושפלים או לטובת החברה כולה.

כשלעצמי, הלקח שאני למד מהצטלבות שני הטקסטים – "פרקליטי העשוקים" והנאום של ברק – הוא כפול: ראשית, לא כל מה שאדם כותב הוא גם מקיים בפועל; ושתיים, כנראה שבמקרה הנוכחי המשפט נכשל במאבקו לשינוי חברתי.

פרקליטי העשוקים – על המשפט ככלי לשינוי חברתי • יובל אלבשן • הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד • 2014 • 287 עמ'