אני אתגעגע אליכן לילה ואלנה: על "הסיפור של הילדה האבודה", הכרך האחרון בסדרת "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה

כמו שלושת אחיו הגדולים, גם בן הזקונים למשפחת "החברה הגאונה" הוא מרתק ומהנה. עם זאת, בהשוואה לשאר הילדים המוצלחים במשפחה – ואין מה לעשות, במשפחה כמו במשפחה ההשוואות הללו הן בלתי-נמנעות – "הסיפור של הילדה האבודה" הוא לדעתי הפחות מוצלח מבין הארבעה • ומספר מילים על התרגום המופתי של אלון אלטרס • היו שלום אלנה ולילה. אני אתגעגע אליכן

Print Friendly

אוי, כמה שחיכיתי. לאחר שקראתי ברצף את שלושת הכרכים הראשונים בסדרת "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה, ונשביתי בקסמן של שתי הגיבורות הראשיות אלנה ולילה, השתוקקתי מאוד לקרוא את "הסיפור של הילדה האבודה", הכרך הרביעי והאחרון בסדרה. התחייבויות קודמות שמנעו זאת ממני עד כה, רק הגבירו ציפייה זו.

בחלק "הסיפור של הילדה האבודה" מגיע לסיומו מסען של אלנה גרקו וחברתה לילה צ'רולו, שתי החברות שגדלו באותה שכונה בנפולי. תקציר הפרקים הקודמים: אלנה, שמתחילה לפתח קריירה מצליחה כסופרת, עוזבת את בן-זוגה פייטרו איירוטה, ומתחילה רומן עם נינו סאראטורה, מושא תשוקתה של אלנה מהילדות ומי שהיה המאהב של לילה לזמן מה.

בחלק הרביעי הרומן עם נינו מקבל ממשות מסוימת, לאחר שהשניים מצפים לילד. במקביל, לילה נכנסת להריון מאנצ'ו סקאנו, מי שלקח אותה תחת חסותו לאחר שנפרדה מסטפאנו, ומי שמנהל ביחד עמה חברת מחשבים מצליחה. לאחר שאלנה תופסת את נינו בוגד בה, היא חוזרת לחיות בשכונת ילדותה בנפולי, דירה מעל דירתה של לילה.

כמו שלושת אחיו הגדולים, גם בן הזקונים למשפחת "החברה הגאונה" הוא מרתק ומהנה. הוא ללא כל ספק - וללא שיהיה לו "יריב" משמעותי - ספר הפרוזה הכי טוב שקראתי בחצי שנה האחרונה, מאז, ובכן – הספר השלישי בסדרה, "הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו".

יחד עם זאת, בהשוואה לשאר הילדים המוצלחים במשפחה – ואין מה לעשות, במשפחה כמו במשפחה ההשוואות הללו הן בלתי-נמנעות - "הסיפור של הילדה האבודה" הוא לדעתי הפחות מוצלח מבין הארבעה. הקשר בין לינה לאלנה, שבחלקים הקודמים ריתק את הקורא בשל היותו שעטנז של חברוּת, כנוּת וקנאה - הופך לפחות ופחות קונפליקטואלי. אם להשתמש בדימוי ששוזר את הסדרה, קווי המתאר בין הדמויות ממשיכים להתמוסס, באופן שאינו מיטיב עם העלילה.

נכון אמנם שהרגשות הסותרים והקווים המקבילים שבין סיפורי החיים של שתי החברות מתקיימים עד לדפים האחרונים של הספר, אולם לתחושתי לא באותה עצמה וחיוּת שסופרו עד כה. דווקא הניסיון להצליב את חייהן של לילה ואלנה, כפי שפרנטה שבה ועושה גם בחלק הרביעי, מרגיש מעט שחוּק. על חלק זה גם מעיבות התייחסויות ארס-פואטיות רבות של המחברת למעשה כתיבת הספר, כמו גם הסיכום שהיא עושה לחייה שלה ושל לילה, סיכום שמרגיש יותר כמו דיווח שנועד לצאת ידי חובה ופחות כמו מתוך הצורך לספר סיפור.

עם סיום הסדרה, חייבים להקדיש מספר מילים לתרגום המופתי - ממש כך - של אלון אלטרס. אחד הדברים שאותי אישית מרתיעים בספרות זרה הוא תרגומים שלא מצליחים להחיות את שפת המקור בתרגום לעברית, ולכן גם יוצרים תחושה של צרימה, וגם מרגישים כמרוּחקים לקורא הישראלי.

אלטרס מצליח לגשר על שתי הבעיות: באמצעות שילוב של סלנג ישראלי הוא מעביר באופן מרשים את ההבחנה שבין האיטלקית לבין הדיאלקט; מאידך, מושגים או מקומות רבים הוא מותיר בשפת המקור (באותיות עבריות), עד שהקורא שוכח שהוא חי בישראל. לכך יש להוסיף את הבחירה הכה-נכונה שלא להכביר על הקורא בהערות שוליים, מנהג מגונה שתפש לו אחיזה בספרות המתורגמת ורק חוצץ בין הקורא לבין הספר. לדעתי, לאלטרס יש תרומה לא מבוטלת בהצלחה הכבירה של ספרי "החברה הגאונה".

היו שלום אלנה ולילה. אני אתגעגע אליכן.

אלנה פרנטה • הסיפור של הילדה האבודה • מאיטלקית: אלון אלטרס •הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה 2018 • 482 עמ'

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה טורים, ספרות, פנאי, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.