תפילות ערבית של רחמנינוב

את הקונצרט בחר המנצח מיכאל שני לפתוח בהשמעת תפילות הערבית של רחמנינוב (אופ' 37),  שכיית חמדה שהשמעתה נדירה. המקהלה הבליטה בשירתה את הרכות והמלנכוליה הסלאבית. המנצח  עיצב דינמיקה שהדגישה את תחושת החזרה של מעין תיבת נגינה. הכרומטיות המעודנת העניקה תחושת רכות מלטפת והשירה של המזמורים הפרבוסלאביים ברוסית הייתה ללא שביב לחץ. מאידך היה הרבה אופי בשירה הגרונית המחוספסת. ההאטות היו מופרזות וגרמו לעתים לפיזור יתר, אך השימוש בטכניקה של הד היה במקומו ומלא קסם. עוצרת נשימה ביופייה הייתה בעיקר ה"התאדות" בסיומת העגולה של הפראזה בה נחתמו תפילות הערבית.

רקוויאם נטול יראה

את הרקוויאם של מוצרט פתח מיכאל שני, בכובד חגיגי וקצב מדוד אך לא איטי מדי שתרם לתחושת "מנוחת העולם" בה נפתחת תפילת האשכבה. הסופרן יעל לויטה המחישה בשירתה הזכה את תחושת "אור הנצח האר להם". את הפוגה של ה"קיריה אלייסון" (מושיע! רחם נא) שרה המקהלה הקאמרית תל אביב בקצביות ובלכידות מרשימים. חסַר קצת עומק תלת ממדי למקהלה שהייתה חיוורת קמעא ומלודרמטית. בליווי התזמורת הקאמרית בלטו הכינורות בהעדרם.

את פרק ה"דיאס אירה" (יום הדין) שרה המקהלה בקצביות מנוקדת כאשר הטרומבון וכלל הטוטי התזמורתי מוסיפים לחיות הביצוע. בעיקר בלטה השקיפות הפוליפונית. הקצביות והניגודים הקיצוניים בדינמיקה תרמו לחיות הביצוע.

אך למרות שכלי הנשיפה הרשימו ביפי נגינתם, – ההאטות שנפרשו מדי תרמו לאבדן המתח. כשהפוגות היו מהירות – היה הביצוע מאוד חי וצלול. אבל כשהמנצח נקט בהאטות, הפריע הלחץ בשירת הטנור אושרי שגב, ועל יפי הביצוע העיבה שירת הבס גבריאל לובנהיים שהייתה רצופה באי-ניקיונות. יותר מכל צרמה שירת הבס בביצוע ה"טובה מירום" – "החצוצרה תריע תרועתה בצליל פלאי"! הטנור אושרי שגב הפעיל לחץ על קולו ו"התבכיין" מדי. רק ליעל לויטה היה קול צלול ובהיר.

את "אל רב הוד אימים" (Rex tremendae) – שרה המקהלה בקצב "צבאי" ובניקיון מרשים – אך כשהאטו התפוגג המתח ולא הייתה כל צמרמורת או אימת יום הדין, ואף לא תחושת הוד והדר של יפי הבריאה.

ב"זכור נא" (Recordare) נקט מיכאל שני בקצב איטי ההולם את הטקסט אך אז נשמע בעליל כיצד הסולנים לוחצים על קולם שנטה לצווחנות.

רק בפרק "עת רשע יבוא על עונשו" (Confutatis) ניתן היה לחוש בדרמה הנוצרית, וזאת בשל הניגודים בדינמיקה שהפיחו חיות ובשל המקצבים המנוקדים שהעצימו את הדרמה. התזמורת גיבתה ודרבנה את המקהלה בנגינתה.

יפה מכול היה ביצוע פרק "יום הנהי" (Lacrimosa), כשמקהלה שרה בלכידות מרשימה:  סוף-סוף שמעו את הטנורים מבליטים את התחינה למחילה של "שה האלוהים".  ניגודי הפתע בדינמיקה, ובעיקר הצלילה של המקהלה לפיאנו פתאומי – כמו גם נגינת הכינורות – תרמו להעצמת הדרמה.

את הפוגה הסוערת של פרק ה"תרומה" (0fferatorium) שרה המקהלה  בקצביות נהדרת כששומעים את הבסים במקהלה. הפוגה הייתה בקצב מסחרר והמקהלה עמדה בו בחיות ובלהט.  ב"שבועה לאברהם", אבד בחלקו המתח שנוצר בנגינה ובשירה, אם כי רובו נותר בשל הקצביות המנוקדת. הסיומת החגיגית והעגולה של שירת המקהלה הבליטה את עוצמת השבועה של הברית בין האל לאברהם "עד עולם".

בליווי הכינורות שרה המקהלה בלכידות ובאיטיות מדודה את פרק "זבח המנחה" (Hostias).  הקַדמה האיטית של ההוסטיאס החגיגי הבליטה ביתר שאת את המהירות המנוקדת המסחררת של שבועת אברהם, – מה שהוסיף חשמל לדרמה. התזמורת לא כיסתה ולו לרגע את המקהלה וביחד הן נשמעו נקיות. הירידה לפיאנו פתאומי תרמה להעצמת הדרמה. יותר מכך הלמו האיטיות החגיגית והכובד את הפרק המתאר את קדושת האל (Santcus). אך הקולות אבדו ב"אלוהי צבאות". כישרון דרמטי אפיין את שירתה של זמרת האלט שי בלוך. הסולנים הפליאו בגיבוי לשירתה.

ב"שבועה לאברהם", אבד בחלקו המתח שנוצר בנגינה ובשירה, אם כי רובו נותר בשל הקצביות המנוקדת. הסיומת החגיגית והעגולה של שירת המקהלה הבליטה את עוצמת השבועה של הברית בין האל לאברהם "עד עולם". בבנדיקטוס ((Benedictus הרשימה האלט שי בלוך בשירתה.

מעוררת השתאות  הייתה הדרך בה הגיע הכנר הראשי לצלילים הנמוכים. הקצב האיטי של המנצח אִפשר לקהל להתענג על שירתם הנקייה של הסופרן יעל לויטה והטנור אשרי שגב. המעבר ל"הושע נא" (Osanna) היה ברצף ובנביעה הכרחית ובעיקר במהירות ובלכידות שהוסיפה להט לדרמה.

הטנורים מהמקהלה פתחו בשירה מרשימה את תיאור "שה האלוהים" (Agnus Dei).  יפה היה דו-השיח בין הקולות השונים של המקהלה.

מוצרט מסיים את הרקוויאם בתיאור הסקרמנט של "לחם הקודש" (Communio)  – המפאר את אור הנצח. הסופרן יעל לויטה פתחה שוב את תיאור "אור הנצח" בקול מלא חיות וזוהר. בפוגה החותמת המסיימת את הרקוויאם — המקהלה הלכה קצת לאיבוד מרוב מהירות מסחררת, אך הסיומת הייתה מרשימה.