"מיקה שלי" בהבימה: תמצית הישראליות

למרות שאינה יצירה מושלמת, "מיקה שלי" מצליחה לרגש ולגעת בעצבים החשופים. ההישג הגדול של הבמאי משה קפטן – הוא ביים הצגה מוסיקלית שאין בה קיטש, אין בה מלודרמטיות ואין בה טיפה של ציניות. יש בה כאב וגעגוע, אהבה ונוסטלגיה, וגם תקווה. האמירה הפוליטית המעורפלת פוגמת במסר של המחזה, שיכול היה להיות חד, חריף ומדמם

Print Friendly

★★★★★

תסתכלו על "מיקה שלי" ותראו אותנו. זו התחושה שליוותה אותי לאורך כל ההצגה (מדובר בהצגה ארוכה במיוחד – כמעט שלוש שעות). המחזה המוסיקלי, שכתב גדי ענבר על-פי שיריו של יאיר רוזנבלום, וביים משה קפטן, הוא תמצית הישראליות.

למרות הכאב, מגיע לנו להיות מאושרים. עמית פרקש ונדיר אלדד. צילום: ז'ראר אלון

למשל – הרצון להתנדב ולהילחם למען המדינה, המחיר היקר שאנו משלמים, צעירים שמוצאים תשובה בדת, אחרים שמחפשים את עצמם מעבר לים, הכמיהה לשלום, וגם השאיפה לנורמאליות – המחשבה שלמרות הכאב שהחיים מזמנים כאן, מגיע לנו להיות מאושרים. אם להיות קטנוני – הסיפור מכיל גם כמה קלישאות, אבל אני בוחר לא להתעכב עליהן. גם קלישאות הן תמצית הישראליות.

במרכז העלילה סיפור אהבה, שמתרחש בשנים 1967 עד 1973 – בין האופוריה והיוהרה של אחרי מלחמת ששת הימים להלם ולטראומה של פרוץ מלחמת יום כיפור. מצד אחד "מיקה שלי" הוא מחזה מוסיקלי על ארץ ישראל של פעם עם שירים יפים ונאיביים, שלא כותבים היום, ועל תקופה, אולי הקריטית ביותר בתולדות המדינה, שעיצבה דור שלם. מצד שני המחזה מאוד רלוונטי היום כי עדיין לא התאוששנו מהתקופה ההיא שבין שתי המלחמות, לא הפסקנו להילחם ולשלם מחיר יקר על הזכות שלנו לחיות כאן.

וזו גם הצגה פוליטית למרות שאין בה (וחבל שכך) אף מילה ברורה על פוליטיקה: אנחנו שולטים על עם אחר, מחזיקים בשטחים כבושים (או משוחררים) ונחלקים לשתי קבוצות שהולמות זו בזו: אלה שמקדשים את החיים ומוכנים לוותר תמורת שלום, ואלה שלא מאמינים בשלום. "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום" – כפי שהלהקה שרה בסיום את מילותיו של יענק'לה רוטבליט ב"שיר לשלום". האמירה הפוליטית המעורפלת פוגמת, לדעתי, במסר של ההצגה, שיכול היה להיות חד, חריף ומדמם.

נפלאה בתפקיד האמא הפולניה. מיקי קם. צילום: ז'ראר אלון

בין השירים בהצגה – "ימים טובים", "ישנן בנות", "שירו של צנחן, "על כפיו יביא", היה לי חבר היה לי אח", "גבעת התחמושת" (יורם טהרלב), "יש לי אהוב בסיירת חרוב" (חיים חפר), "גשם אחרון" (אהוד מנור), "שלווה" (אבי קורן), "יפות יפות" (נסים אלוני), "הבלדה על חדוה ושלומיק" (יהונתן גפן), "שיר של יום חולין", "מה אברך" (רחל שפירא), "תקופות השנה" (דליה רביקוביץ'), "בשמלה אדומה" (רותי ספרוני), "ונתנה תוקף" (רבי אמנון ממגנצא), "על דעת המקום" (עמנואל צבר).

"מיקה שלי" אינה הצגה שמחה. הרגשות שהיא מציפה מלווים בתחושות של מועקה והחמצה. ההישג הגדול של הבמאי משה קפטן – הוא ביים מחזה מוסיקלי שאין בו קיטש, אין בו מלודרמטיות ואין בו טיפה של ציניות. יש בו כאב וגעגוע, אהבה ונוסטלגיה, והרבה תקווה.

מבין 22 השחקנים, אציין במיוחד את הרביעיה בתפקידים הראשיים – עמית פרקש (מיקה) ורויטל זלצמן (נועה) הנוגעות ללב, מתן שביט (ארי) ונדיר אלדד (מיקי). טובה גם אושרת אינגדשט (דבי) ונפלאה במיוחד מיקי קם בתפקיד חנקה – האמא הפולניה. יעקב כהן, עם השטיקים המוכרים, מכניס קצת הומור לסיפור.

נוגעת ללב. רויטל זלצמן בתפקיד נועה. צילום: ז'ראר אלון

הדיאלוגים וקטעי המשחק אינם אחידים ברמתם וחלקם שבלונים וחסרי עומק, אבל לא הייתי מייחס לכך חשיבות רבה מדי כי מדובר במחזה מוסיקלי שחייב לזרום ולא בדרמה של צ'כוב או פינטר. גם האפקטים המשולבים בהצגה לא הרשימו אותי במיוחד, וחלקם היו מביכים ומיותרים כי לא הצליחו לשקף באמת את הפחד וההקרבה בשעת הקרב. לכן אפשר היה לוותר עליהם.

"מיקה שלי" אינו עוד מחזמר. זו יצירה מושקעת, שלמרות מגרעותיה מצליחה לרגש ולגעת בעצבים החשופים שלנו. בתנאי, כמובן, שלא מתייחסים אליה בציניות. ובשתי מילים: לכו לראות.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>