אני בטח לא אובייקטיבית, אבל אני ממש מרגישה שייכת אישית לסיפור הזה של התערוכה החדשה "נכסים" שתהיה במוקד פסטיבל מנופים. ואתחיל בקשר המשפחתי שלי לנושא התערוכה המרכזית בפסטיבל מנופים שתיפתח בשבוע הבא בירושלים.

רוחות רפאים ושיחי בוגנביליה ממשיכים לפרוח בבתים הנטושים בטלביה. חלון הבית היפהפה ברחוב מרכוס 1 בירושלים.  צילום: סיגל גליל

אבי ויקטור כהן, והוריו רחמים ועזיזה עלו לארץ מטוניסיה ב-1948.   הם הגיעו לארץ דרך שער עליה בחיפה. ואז הוצעו להם כמה אפשרויות לבחור מקום מגורים. את ההצעה הראשונה בית ערבי יפהפה במושבה הגרמנית בירושלים, שבעליו הערביים ברחו במלחמת העצמאות הם דחו. ירושלים של אז היתה מסוכנת. קרובה מדי לגבול.

כתחליף סביר הם מצאו בית קטן עם שירותים בחוץ באמצע בוסתן פורח ומגרש של דונם, בעין הים, בעבר ואדי ג'אמאל, לימים שכונה מעורבת של יהודים וערבים בפאתי חיפה.  גדלתי בסביבה כפרית פסטורלית, למורדות הכרמל קרוב מאוד לים התיכון. כל לילה שמענו את המוסיקה של הים ורחש הגלים. גדלנו מוקפים בגינת ירקות שגידלנו ובוסתן עצי פרי. בין פרחי הבר ושיחי היסמין והוורדים שהורי טיפחו.    ילדות מאושרת בחיק הטבע בפאתי חיפה. בבית הזה, שהורי רכשו עם השנים מן הרכוש הנטוש, תמיד חלמנו למצוא אוצרות ארכיאולוגיים מתחת לאדמה… בשל תל שקמונה הסמוך שנחשף על אוצרותיו ההיסטוריים.

 עשרות שנים אחרי, הורי סיפרו לי שיום אחד התייצבו בביתם שני גברים. אחד מבוגר והשני צעיר, וסיפרו להם שהם היו בעלי הנכס לפני המלחמה. הם שאלו את הורי כמה כסף הם רוצים בתמורה לנכס. הם רצו לחזור לביתם…  הורי סירבו בכל תוקף, וטענו שזה הבית שלהם שבו גידלו את ילדיהם…  כשמעתי את הסיפור הזה הזדעזעתי… קשה היה לי לדמיין את המקום שבו עברה ילדותי והמרחב האינסופי שגדלתי בו מפסיק להיות שלי… והופך להיות ביתו של מישהו אחר…  קשה היה לי לדמיין את הורי מוצאים מביתם לאחר שהגיעו למנוחה ולנחלה בארץ המובטחת, לאחר שנטשו את בתיהם, ועקרו מטוניסיה לישראל. לאחר שהגיעו לארץ חסרי כל כדי לנוח סוף סוף בביתם תחת גפנם ותחת תאנתם….

 כמעט סוף הסיפור: לאחר שהורי נפטרו, התחוללה מהומה גדולה בין האחים. מיעוט האחים סירבו למכור את הנכס לערבים שהיו הקונים הפוטנציאליים היחידים שהתעניינו בנכס. חמישה אחים מבין השבעה מכרו את חלקם בנכס לרוכש ערבי נוצרי שחולם להקים ארמון לחמולה שלו ועדיין מחכה לשני החלקים הנותרים בנכס…  והבית שנרכש מהרכוש הנטוש, לאחר שנולדו בו חיים, ולאחר שהוא רחש אירועים, חוויות ותהפוכות של שלושה דורות, נותר נטוש…  ורוחות רפאים מסתובבות בו בתוך גן העדן של ילדות שגדלתי בו…

נזכרתי בסיפור המשפחתי חוצה הדורות הזה בסיור העיתונאים שערכו אוצרות פסטיבל מנופים לי היא שולוב ורינת אדלשטיין שהציגו טעימות מ"מנופים", ואת התערוכה המרכזית שעומדת במרכז הפסטיבל השנה שתוצג בשכונת טלביה שבלב ירושלים.

ןכך כותבות האוצרות על התערוכה:

"טלביה היא שכונה יפהפייה. ירוקה, מטופחת ושקטה. כלפי חוץ, למראית עין, היא  נדמית  כפרבר שבע ומנומנם. אך למעשה השכונה מורכבת משכבות רבות הטומנות בחובן נרטיבים היסטוריים מגוונים. השכונה הוקמה באמצע המאה ה-19 על ידי פלסטינים ערבים-נוצרים אמידים, והגיעה לשיאה הארכיטקטוני  בשנות ה-20 של המאה ה-20. בשכונה קיימות עד היום וילות ערביות שניחנו ביופי רב, זכר לימים עברו. לאחר שקיימו בשכונה חיים תרבותיים מלאים ועשירים, נאלצו התושבים הפלסטינים לנטוש את בתיהם ולברוח בעקבות מלחמת 1948. לאחר מכן, השכונה אוכלסה ברובה על ידי יהודים – ישראלים. מימי הקמתה ועד היום טלביה היא שכונה בורגנית. תושביה אז והיום רובם בעלי מקצועות חופשיים, אקדמאים, דיפלומטים ואנשי ממשל.

כיום, בנוסף להיותה שכונת מגורים ירושלמית, היא מכילה גם בליל לא אופייני של מוסדות מתחומים שונים הדרים בכפיפה אחת, זה לצד זה באותו מרחב; החל ממוסדות לאומיים רבי חשיבות כמו משכן הנשיא ובית ראש הממשלה, המשך בריכוז מפתיע של מכוני מחקר וביניהם: מכון ון ליר, מכון החברה הפסיכואנליטית, מכון ירושלים למחקרי מדיניות ועוד, וכלה במוסדות תרבות כגון המוזיאון לאמנות האסלאם. התערוכה תבקש לבחון את המרחב המסקרן והמרובד של השכונה.

"נכסים" תתקיים במספר מבנים ברחבי השכונה, בהם בתים פרטיים ומבני ציבור, ותחתור לתהליך רפלקסיבי על אודות טלביה, המוסדות והמבנים הקיימים בה. התערוכה תבקש לעמוד על הניגודים הקיימים בצופן הגנטי של השכונה מראשיתו ולהצביע על נקודות העיוורון המכשילות את שוכניה ומבקריה. דרך פעולות אמנות שונות יועלו שאלות ביקורתיות הקוראות לקיים בחינה מחודשת של המרחב המיוחד, רב הפנים שהפך אולי לבנאלי, או ברור מאליו בעיניי תושביו.

בין המשתתפים: חנאן אבו חוסיין, אתי אברג'יל, מאיה אטון, רון אסולין, חנאן ארמלי, מיכל בראור ופטריק היו (אירלנד/אנגליה), אנואר בן בדיס, איה בן רון, חמודי ג'נאם,  רונה סלע,  נרדין סרוג'י,  יניב עמר, נדב עשור, אדם קפלן וניר שאולוף, אלהם רוקני, פרויקט המחקר ארכיאולוגיה של כתובת; (פרופ' טובי פנסטר וד"ר חגית קיסר) ועוד.

אוצרות: רינת אדלשטיין ולי היא שולוב

אוצרת משנה ומפיקה: הדסה כהן

 נקודת פתיחה ומרכז מידע: המוזיאון לאמנות האסלאם, רח׳ הפלמ"ח 2

נקודות נוספות: מכון ירושלים למחקרי מדיניות, החברה הפסיכואנליטית, מכון ון ליר, רח׳ מרכוס 11, רח' מרכוס 1

שעות פתיחה במהלך פסטיבל מנופים:

23-26.10 : ג׳ 23:00-19:00 ; ד׳, ה׳ 18:00-11:00 ; ו׳ 14:00-10:00

שעות פתיחה וביקורים לאחר הפסטיבל:

ג' 16:00-12:00 ; ה' 19:00-15:00 ; ו' 14:00-10:00

תערוכה מרכזית | נכסים פתיחה: 23.10.18 בשעה 19:00 – נעילה: 23.11.18

 23.10.18 | 19:00 | פתיחה חגיגית