התפיסה של התבססות בלעדית על תקיפה אגרסיבית פושטת את הרגל.  סקירה ביקורתית של פעולות ואמצעי ההגנה מפני טילים ורקטות

מאת ד"ר עודד עמיחי*

גורמים בכירים במערכת הביטחון ובצה"ל, וכן חלק לא מבוטל מהציבור, סבורים שניתן להסיר את האיומים הבליסטיים על ישראל באמצעות תקיפה אגרסיבית בלבד, וכי ההשקעה באמצעי הגנה מיותרת ורק מעצימה את חולשתנו. האומנם? מערכות הגנה זולות ויעילות ישדרגו את כושר ההתקפה של צה"ל, שיוכל להגיב במקום ובעת הנוחים לו. התעלמות מהן עלולה להביא לאסון לאומי.

רוצים לכסח לארגוני הטרור את הצורה? קדימה סעו, המפתחות בפנים! אבל מדוע צריך באותה הזדמנות לגרום להרס של מה שנבנה כאן בעמל רב? על מה מבוססת התיאוריה שצריך לבחור או בהגנה או בהתקפה? אין תופעה כזו בטבע, בשום תחום. חיל האוויר הוא חיל התקפה? תחשבו שוב. לחיל האוויר יש משימות הגנה לא פחות חשובות מהתקפה.

ניקח דוגמה מתחום הספורט, כדורגל, כדורסל – מישהו מעלה בדעתו קבוצה שפויה שתעלה למגרש בלי הגנה? יפרקו אותה לגורמים. אין זה אומר שאין צורך בהתקפה. אבל התקפה יעילה נובעת תמיד מהגנת ברזל. ולא רק בספורט.

בשנות השמונים חל שינוי אסטרטגי במזרח התיכון, שינוי שהנהגת המדינה הפנימה באיחור רב. מדינות ערב (ולא רק ארגוני הטרור) הבינו שאין להן סיכוי להתמודד עם חיל האוויר ועברו להצטייד בטילים ורקטות. יש סביבנו עשרות אלפים של טילים ורקטות, מכל הכיוונים ומכל הטווחים. יש אומרים שיותר (היה מי שנקב במספר של מאתיים אלף). למרות שינוי אסטרטגי זה, ישראל המשיכה לקנות מטוסים יקרים (אפ-35) ולא נערכה בזמן להתמודדות עם האיום החדש. טילים ורקטות הם נשק המוני זמין וזול, שיכול להפוך את חיינו לגיהינום.

את מי נחסל?

את מי נתקוף? נחסל את עזה? נהפוך את לבנון לעיי חורבות? מי יניח לנו לעשות זאת? אנו לא לבד בפלנטה הזאת, זהו חלום באספמיה. בן גוריון אמנם אמר "או"ם שמום" אבל גם הוא הבין את מגבלת הכוח.החמאס והחיזבאללה אינם לבד בזירה, ישנם גורמים נוספים וצריך לכלכל צעדנו בתבונה. בנוסח המערבון הידוע, גם אני סבור שאם תוקפים אז צריך לתקוף בעוצמה. או – או. תקיפה מידתית אינה מכריעה את המערכה, היא אולי גם מזיקה, כי היא שוחקת את כוח ההרתעה.

אבל נניח שנוכל להתעלם מכל העולם. האם חיסול עזה ולבנון יפתור את הבעיה? לא נותקף יותר בטילים ורקטות? התשובה ברורה, לא! נחטוף מטר של אלפי טילים הרסניים יותר, מטווחים גדולים יותר. מה נעשה אז? נכבוש את סוריה? את עיראק? ואולי את איראן? ובמה נתקוף? מישהו מעלה בדעתו שהאיומים עלינו מצטמצמים אך ורק לירי של כמה קסאמים ליום? יש ארסנל שלם סביבנו, החל מפצמ"רים ועד טילי השיהאב ארוכי הטווח.

הטילים והרקטות ייעשו מדויקים יותר ויישארו זולים. אין שום קושי להוסיף לרקטות הקיימות מנגנון ביות פשוט וזול, כדוגמת ג'י.פי.אס, כך שדיוקם יגדל. זה אינו חזון אחרית הימים; התופעה כבר קיימת. עדיין בהקף מצומצם, אבל הוא יגיע לממדים גדולים מוקדם משנדמה לנו. מה יקרה אז לבסיסי חיל האוויר? למתקנים אסטרטגיים? מהיכן נוציא את הכוחות לתקיפה? ואת מי בדיוק נתקוף?

התבססות בלעדית על תקיפה אגרסיבית פושטת רגל עוד לפני שנעשה צעד אחד. התעלמות מהצורך בהגנה מטילים יוצרת משוואה שבה ידנו תהיה על התחתונה. יש צורך להגן על העורף ועל מתקנים אסטרטגיים כדי להפר את האיזון, שהוא במקרה זה לטובת התוקפן, ולאפשר לצה"ל לנצל את יכולתו ההתקפית העדיפה בחוכמה. לתקוף במקום ובזמן שנוח לנו, ולא כתגובה לפרובוקציה של התוקפן.

השאלה היא איזה הגנה לבחור. ושוב, לא במקום התקפה!

ישנן בעקרון שתי שיטות הגנה: הגנה פסיבית (מיגון) והגנה אקטיבית.

מיגון
גורמים שונים התבטאו בנסיבות שונות בנוסח: "לא נמגן עצמנו לדעת".
ברור שצריך למגן מבני ציבור כמו בתי חולים, בתי ספר, גני ילדים וכו', לא זו הדילמה. אך יעילות המיגון מוגבלת, היא אינה מיועדת להגנה מפגיעה ישירה אלא נגד רסיסים בלבד. קשה למגן מבנה מפני פגיעה ישירה, מאחר שהמיגון מיועד לטיל בעל עוצמה מסוימת. אם נמגן את המבנים כנגד רש"ק (ראש קרב) של 5 ק"ג, יופיעו רש"קים של 10 ק"ג. אם נמגן מפני 10 ק"ג, יופיעו רש"קים של 20 ק"ג (ואלה כבר נמצאים בשטח). אין לדבר סוף.
הוא הדין בטווח הרקטות. היישובים שבטווח של עד 4.5 ק"מ מהרצועה כבר מוגנו. ישנה תוכנית למגן גם יישובים עד טווח של 7 ק"מ מהרצועה. האם נרחיב את המיגון גם ל-15 ק"מ כפי שהציע בזמנו השר וילנאי? ומה יהיה בטווחים גדולים יותר? ומה בנוגע ליישובי הצפון?
נוסף לכך, אין להעלות על הדעת שהתושבים יהיו מוכרחים להימצא תמיד בטווח ריצה של שניות בודדות ממרחב מוגן. אי אפשר לנהל חיים סדירים בשיטה זו.
מוכרחים גם לציין את המשמעות של חיים בצל הירי המתמשך לאורך שנים רבות – טראומה, פוסט-טראומה, שממנה נפגעים תושבים רבים, בעיקר ילדים. מיגון גם לא ימנע נזק לסביבה, פגיעה באותם שטחים שמכונים "שטחים פתוחים" ולא יאפשר שמירה על אורחות החיים.
במשוואה של הרחבת המיגון מול העצמת כוח ההרס של התוקפן תהיה ידו של המגן תמיד על התחתונה. מיגון הוא פתרון נקודתי, לא פתרון כולל.

הגנה אקטיבית

ישנן שלוש שיטות להגנה אקטיבית: תותחים מהירים (כדוגמת הוולקן-פלנקס), טילי יירוט ומערכות לייזר.

תותח הוולקן-פלנקס של חברת רייתיאון שימש את הכוחות האמריקאים בהצלחה בעיראק ובאפגניסטן. מחיר יחידה הוא כ-25 אלף דולר. התותח יורה 6,000 פגזים בדקה (100 בשנייה), טווח יירוט לרקטות ופצמ"רים הוא עד קילומטר אחד, מחיר פגז הוא כ-15 דולר, ליירוט מטרה דרושים 2 צרורות של כ-5 שניות כל אחד, כך שעלות יירוט היא כ-15אלף דולר. המערכת זמינה, אולם היא מתאימה להגנת מטרות נקודה, כמו בסיס זיקים או תחנות כוח. זה אינו פתרון מתאים להגנה כוללת של העורף.

מערכת הביטחון מבססת את הגנת העורף על טילי יירוט. מאחר שלכל טיל יירוט יש מעטפת ביצועים בין טווח מינימום לטווח מקסימום, שממנו משוגר האיום, ההגנה מבוססת על פתרון רב-שכבתי, שמכסה את מרחב האיומים. הפתרון הרב-שכבתי שמערכת הביטחון אימצה כולל את: כיפת ברזל, שרביט קסמים (עדיין בפיתוח), פטריוט פאק-3, חץ-2, וחץ-3 (עדיין בפיתוח).
החסרונות העיקריים של שיטת הגנה זו:
א. אין הגנה ליישובים קרובים למקום הירי, עד טווח של כ-15 ק"מ, תלוי במהירות האיום. על יישובי עוטף עזה, לדוגמה, אי אפשר להגן באמצעות טילי יירוט, והגנתם מבוססת בהכרח על הגנה פסיבית.
ב. עלות גבוהה. עלות טיל כיפת ברזל היא כמאה אלף דולר, עלות טיל שרביט קסמים (הערכה) היא כמיליון דולר, ועלות כל טיל אחר (כאמור, פטריוט פאק-3, חץ-2, חץ-3) היא כשלושה מיליון דולר.
ג. יש צורך לפתח פתרון חדש לכל איום חדש, בהתאם לטווח שממנו הוא משוגר (ממנו נגזרת מהירות האיום בהתקרבו למטרה).

מערכות לייזר: קיימת מערכת לייזר כימי (נאוטילוס / סקייגארד) שמבוססת על טכנולוגיה בשלה ומוכחת בת יותר מארבעים שנה, וישנן טכנולוגיות עתידיות (לייזר מצב מוצק – SSL, שכולל לייזר לוחיות ולייזר סיבים, לייזר של אלקטרונים חופשיים – FEL, או לייזרים של אדי מתכות אלקליות) שטרם הגיעו לבשלות. היתרונות העיקריים של מערכות לייזר:
א. יירוט במהירות האור מסיר את התלות במהירות האיום, כך שאין בעיית טווח מינימום או טווח מקסימום. אותו פתרון יהיה יעיל לאיומים שונים.
ב. בגלל הפרש המהירויות (שישה סדרי גודל בין מהירות האור למהירות הקול) סיכויי היירוט גבוהים. לאיום אין סיכוי להתחמק מקרן הלייזר.
ג. עלות יירוט קטנה, כאלפיים דולר במערכת הסקייגארד. העלות הכוללת של יירוט באמצעות מערכות לייזר קטנה משמעותית ביחס לטילי יירוט, ואפילו ביחס לתותח הוולקן פלנקס.

החיסרון העיקרי של מערכת הלייזר הוא רגישותה למזג אוויר, בעיקר עננים בגובה נמוך מ-150 מטר.
הפתרון לזה הוא:
א. שילוב מערכות, שבו טילי היירוט יופעלו רק באותם המקרים שבהם הלייזר יתקשה לתפקד, ואז ייחסכו ההוצאות הגבוהות בהצטיידות בכמויות מתאימות של טילי יירוט.
ב. לייזר מוטס (אריאל, המבוסס על הסקייגארד), שיטוס מעל תקרת עננים ואז הוא לא יהיה רגיש למזג האוויר ויוכל ליירט כל מטרה שנורתה מטווח הרחוק מ-30 ק"מ.

ועדת בדיקה מקצועית ואובייקטיבית

ככל שהדבר יישמע מוזר, סוגיה זו של הגנת העורף מעולם לא נבחנה ברצינות. דו"ח מבקר המדינה 59א' ממרס 2009 קובע כי מפא"ת הורתה לרפאל, ללא סמכות ומבלי שנעשתה עבודת מטה סדורה, להיכנס לפיתוח מלא של מערכת כיפת ברזל בנובמבר 2006 (וקודם לכן, באוגוסט 2005 מימנה מפא"ת לרפאל קדם תיכון של המערכת) שלושה חודשים לפני כינוסה של וועדת נגל, שאמורה היתה לבחון לדבריה 14 חלופות להגנת העורף.

מניע אפשרי להתעלמות ממערכת הלייזר (נאוטילוס / סקייגארד) שפיתוחה הוזמן על ידי ממשלת ישראל (1996) הציג שמעון לביא, טכנולוג בכיר במפא"ת (ערוץ 2, בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין, דצמבר 2007): "אני לא מתבייש להגיד את זה – אנחנו במפא"ת אחראים על פיתוח מערכות כחול לבן, מה שלא היה בנאוטילוס". סוף ציטוט.

אנו חוזרים וקוראים להביא סוגיה חשובה זו של הגנת העורף לבחינה בוועדה מקצועית אובייקטיבית, לפני שיהיה מאוחר מדי. כותב על כך משה ארנס, שר ביטחון לשעבר ומומחה לאווירונאוטיקה (הארץ, 28.12.2010): "מוטב שראש הממשלה שלנו, שר הביטחון, השביעייה, הקבינט, המועצה לביטחון לאומי, צה"ל וועדת חוץ וביטחון של הכנסת, יפעילו את הראש ויתחילו לעבוד. המלאכה מרובה והזמן עלול להיות קצר. אחרת, כדאי שכבר נתחיל להתכונן לוועדת החקירה הבאה".

* הכותב הוא יו"ר עמותת "מגן לעורף".