המבצע שהתדרדר למלחמה ממושכת; פיגוע ההתאבדות בבניין מפקדת צה"ל; הטבח בסברה ושתילה והסמח"ט שאיבד את רגליו. שלושים שנה למלחמת לבנון 

מאת אליק מאור

"תחזירו ציודים ותזדכו על הנשקים", ניתנה הוראה לפלס"ר הקטן שבו שירתי בשירות מילואים, לאורך גבול לבנון-ישראל, סמוך מאוד לראש הנקרה. ההוראה הגיעה באמצע שירות מילואים הכי קולי שיש. בט"שים לאורך חופי אכזיב. ים. חמים וטעים (הפסקת קפה ונישנוש), לאורך החוף. חתיכות ושמש נוחה. אחד מהחברים הביא למילואים גלשן גלים.

ההוראה הזאת נפלה כרעם ביום בהיר. הזדרזנו להזדכות על הג'יפים והנשקים ונענו לימ"חים בעין זיתים. שם עלינו על ג'יפים ונגמ"שי היחידה לשעת חירום, ולמחרת אחר הצהריים נענו לתוככי לבנון. את ליל המחרת כבר עשינו בלבנון. התאריך: 5 ביוני 1982. מבצע של"ג, שהתחיל כמבצע ובמהירות הפך למלחמת לבנון, לא נראה אז כמבצע שיש לו סוף ומטרות. משירות המילואים הזה, הארוך ביותר בחיי, השתחררתי כחמישה חודשים אחרי כן.

 18 שנה אחר כך, ב-24 במאי 2000, סיקרתי כעיתונאי את סיום אותה מלחמה ארורה, מלחמת לבנון.  זיכרונות מהמלחמה ההיא? בבקעה, כולנו חיפשנו דובדבנים; בג'זין נתקלתי לראשונה בקזינו מפואר; במבואות ביירות קפץ באחד הבקרים כנשוך נחש ליכודניק "שרוף" מתוך השק"ש (שק שינה), שלו וצעק שנשבר לו הזין – הוא לוקח טנק וחוזר הביתה, ומצדו שיתפוצצו בגין ושרון ושיכניסו אותו לבית סוהר.

במבואות ביירות סירב המח"ט אלי גבע להוביל את מערך פקודיו לתוך סבך בתים רבי-קומות, קרב שהיה מוביל לשפיכות דמים רבה בקרבנו ובקרב תושבי ביירות. גבע הודח. ב-16 בספטמבר 82', אישר צה"ל לכוחות הפלנגות הנוצריים להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה. שם נערך טבח במאות בני אדם שפשוט נרצחו. 

כשנה לאחר מכן, בתחילת נובמבר 83', גבה פיגוע התאבדות בבניין מפקדת צה"ל בצור את חייהם של שישים בני אדם, בהם 28 ישראלים. ביוני 1985, שלוש שנים אחרי המבצע המתגלגל, שהתחיל בכיבוש רצועת ביטחון של ארבעים קילומטר והמשיך כאקט של מגלומניה לכיבוש של כל לבנון, התייצב צה"ל על גבול רצועת הביטחון בדרום לבנון והמשיך לשלם בקורבנות חייליו עוד חמש עשרה שנים.

על פי נתוני משרד הביטחון, רק בשלוש השנים הראשונות ללחימה עד להתייצבות על גבולות רצועת הביטחון נהרגו 1127 חיילים. מאות נוספים נהרגו עד הנסיגה המוחלטת. תמונה נוספת: חברים מסיירת גולני, יום לפני שפרצו לבופור. קפה. חיוכים בידיעה שמחר זה היום. גוני נמרץ כהרגלו. מפקד סיירת שבטוח ביכולת אנשי הסיירת לכבוש. "יאללה שלום, שלום וניפגש ברבע אחרי המלחמה, יה צנף" (כינוי לצנחן), והידיעה למחרת שהוא נהרג עם עוד שישה לוחמים מדהימים.

תמונה אחרונה: משה, סמח"ט גולני, מספר לי ברבע אחרי המלחמה איך הושכב על אלונקה מחוץ למסוק והוטס לרמב"ם כשרגליו מרוסקות. "אני שוכב תחת סמי הרגעה", הוא מספר לי, "ורואה מתחתי את חוף ימה של נהריה מלא באנשים, וחושב – אני מרוסק וכאן אנשים בים". הוא חזר לגולני ונע על פרוטזות. לפני שנה פגשתי בו באירוע ושאלתי את עצמי: זה היה שווה את זה? התשובה היא לא.