העברית נדחקת מפני השפה השלטת בכפר הגלובאלי, דורות שלמים אינם יודעים לדבר בה כהלכה ומשתמשים באוצר מלים עלוב ומזעזע. התרבות שבה קמו אמנים בסדר גודל של עמיחי, טשרניחובסקי, אלתרמן ואבן גבירול הולכת ומתפוררת. קריאה להצלתה של שפה גוועת ולהוצאתה של הלשון הארוכה שלנו מתרבות המערב

מאת אורי קציר

השפה העברית נמאסה עלינו. זוהי קביעה חד-משמעית. אם אינכם מאמינים לי, צאו נא לרחוב והסתכלו סביבכם. חנויות בגדים, מסעדות, חנויות מוצרי חשמל – כמעט כולן נושאות שמות לועזיים מצלצלים. השמות הללו מביאים אלינו, לכאורה, מעין ענן בינלאומי המדיף ריח ניחוח שאנו כמהים אליו. כך, כאשר אנו נכנסים ל"קופי שופ" במקום לבית קפה, אנחנו מרגישים כמעט כמו החבר'ה מסיינפלד או מ"סקס והעיר הגדולה". לפתע פתאום אנחנו מרגישים שתל אביב היא כמו ניו יורק ורמת גן היא מעין סניף של לונדון. אבל התהליך הזה, שמאנגלז במהירות גם את השפה שלנו, הוא בעייתי מאוד. למעשה, הוא מסמל זלזול מוחלט בתרבות שקמה כאן בעמל רב והוציאה מתוכה יצירות נפלאות – וגם התרפסות מוחלטת בפני תרבויות אחרות. זו אינה קוסמופוליטיות רבת-גוונים ומבורכת, אלא השתעבדות מרצון לכל מה שמריח אמריקנה. ובכן, צריך להתחיל להתנהל אחרת. למעשה, חייבים.

כמה מידידי הקוסמופוליטיים לא יאהבו את המאמר הזה. יתכן שלאחר שיקראו אותו יחשבו שאני מייחס להם התפלשות בעפרם של זרים, אימוץ אינדיבידואליזם קיצוני והתנערות מוחלטת מכל הישגיה של התרבות העברית.

הם צודקים. זה בדיוק מה שאני חושב.

אתם מוזמנים להסתובב בעיבורה של עיר. כל עיר. אתם מחפשים מסעדה סבירה כדי להתיישב בה, לשתות משהו ואולי גם להשביע את קיבתכם. הנה האופציות, ואתם מתבקשים לקרוא אותן בקול רם ובשטף מהיר: וול-דן, פיימוס בייגל, למון גראס, פאנץ' ליין, שניצל צ'ויס, ג'ודיס, אוברג'ין, אוליב פסטה, אוסישקין רסט קפה, אמלי רסטו-בר, אספרסונט, אתיופיה רסטורנט, בוסטון דלי, בורגר פקטורי, ביבלוס לאונג' בר, ברוהאוס, דיקסי גריל בר, האדסון ברסרי, טאצ'פוד, טוליפ, לה רלה ג'פה, מג'יק בורגר, מוזס סטיישן, מונופול, מוסטאש, מיט בר, מיטינג, מיקי'ס פלייס, סאב קוץ' מילגה, סושי ריפובליק, סימפל-די, ספידו בר, ספריבס בר בייב, קפה נואר, סקאיה, סרגוס, עוזי פור יו, קופי בר, קרייזי צ'יקן, רוטשילד'ס קיצ'ן, פריבר וריזורט.

אתם באמת סבורים שדיברתם עכשיו עברית?

הרשימה שהבאתי כאן הועתקה מרשימת מסעדות ובתי קפה תל-אביביים שמצאתי ברשת. היא אינה מעניינת במיוחד, ודומני שלא אטעה אם אומר שאני מכיר מקרוב אולי מוסד אחד או שניים מכל אלה ותו לא. מה שחשוב הוא שהיא מראה על תופעה שלא זו בלבד שאנו יודעים עליה, אלא שהיא הוטמעה בנו עד כדי כך ששוב איננו שמים לב למשתמע ממנה: הישראלים אינם סובלים את שפתם הלאומית.

לא מאמינים? בואו ננסה חנויות המתמחות בבגדים ובשאר אביזרי אופנה. גם כאן, כדי להעצים את הרושם, אתם מתבקשים לקרוא בקול רם את השמות הבאים: ריץ' באג, סלקשיין, סקוטש, פריז מודל, פריזמה, קינקי דאדי, רד רופ, אולטימה, אלפא, דונה סטייל, לוק, מיקס, סיסילי, פונץ', פור יאנג, פיק-אפ, קפיטל, קראק, אקסבוי, בוביס, בזוקה אינספייר, ביוטיפול, בלו בלו, ג'ין ווסט, גלרי איקס, גרוסטקס, דז'א וו, דייבי מוד, הד ליין, טי.אל.וי, טיק-טאק אקשיין, טראקר, יו-טו, לה ריינה, מדמואזל דה פריז, מיסטר ג'י, ניו לוק קולקשיין, ניו סטייל, נקסט, סבוי מודל – וכל אלה רק דגימה מקרית על קצה המזלג. הנחת המוצא של כל אותם יזמי ביגוד פשוטה מאוד: הסיכויים שקונים פוטנציאליים יבקרו בחנות וישאירו בה את כספם עומדים ביחס ישר לנוכריותו ובינלאומיותו של שם העסק. כלומר, גם בענף המסחרי הזה סבורים האנשים האחראים על ההיצע שאין לרוכשי המוצרים שלהם עניין בחנות ששמה כולל מלים עבריות. וכל זה עוד לפני שהגענו לבתי עסק הכוללים את שמות האדם המרכזי בהן בהטייה או בסיומת שייכות אנגלו-סקסית אופיינית (מסעדת גילי'ז , מייק'ס פלייס וכדומה)

כפי שכבר אמרתי, הישראלים אינם אוהבים את שפתם. הם משבצים בה ביטויים אנגלו-סקסיים על כל צעד ושעל כדי להצטייר כמעודכנים, כמי שאינם מפגרים אחר החידושים המגיעים אלינו ממדינות רחוקות שרבים מאיתנו סבורים כי יש לחקות כל אלמנט תרבותי הפושה בהן. הישראליות נחשבת בעיניהם כמגרעה. תל אביב ושכנותיה, כרגיל, הובילו את המגמה הזו, אבל היא התפשטה זה מכבר כאש בשדה קוצים וכיום הדליקה הזו בוערת בכל נקודת ישוב על פני המפה. אם תקרא למסעדה שלך "המעדניה של משה" זה יישמע ערסי ולבנטיני, עם קונוטציות לשוק הכרמל או לאחיו הירושלמי במחנה יהודה. אם תקרא לה, לעומת זאת, בשם המכיל את התיבות "בראסרי", "קופי שופ", "גריל בר", "ביסטרו" או איזה ביטוי מצלצל בצרפתית/אנגלית/איטלקית/ספרדית, היא כבר תהפוך למשהו אטרקטיבי בהרבה. הרי יש בזה שיק בינלאומי, לא?

לישראל יש בעיה. בעיה תרבותית. התרבות שקמה כאן בדם, ביזע ובדמעות שוב אינה חביבה כל כך על רבים מבני העם היושב בציון. הניכר קורץ להם יותר. ואם הם לא יכולים לחיות בו פיסית, אפשר לפחות להביאו הנה ברמה התרבותית. ישראל צריכה להתמודד עם הבעיה הזו, משום שהיא אינה חלק מאותה קוסמופוליטיות מקודשת שלה סוגד כל ליברל מתקדם באשר הוא. זו אינה אלא התבטלות מטופשת בפני האחר. ומבחינתי, לפחות, התבטלות לאומית היא עניין מטופש וחסר כבוד.

בדרך כלל, כשאני בא עם טרוניה מסוג זה, אני משתדל גם להעלות הצעה קונקרטית כיצד להתמודד עימה. הפעם, אני מודה, לא הכנתי תוכנית מגירה. אם הייתה לי שליטה על המתרחש, אני מניח שהייתי מחייב כל בעל עסק לפרסם את שם העסק שלו בשם עברי ובאותיות עבריות בולטות (אלא אם כן מדובר ביישוב ערבי) בגודל כפול ומעלה מאלו שבהן הוא מפרסם את שמו הלועזי. לו היה הדבר תלוי בי הייתי מסרב לשדר ברדיו או בטלוויזיה שירים שבהם נעשה שימוש בלתי נחוץ בשפה זרה. לו היה הדבר תלוי בי, הייתי מחפש אלף ואחת דרכים כדי להבהיר את חשיבות השפה העברית. הייתי מייצר תחרות חיבורים או סיפורים בעלת מעמד בינלאומי, כזו שתעודד כשרונות בלתי-מוכרים להשתתף בה ותסוקר על ידי שלושת הערוצים הגדולים. הייתי הופך את בתיהם של אמני שפה דוגמת נתן אלתרמן, לאה גולדברג ושאול טשרניחובסקי לאתרי תיירות ולמוזיאונים ליצירתם. הייתי מקים אנדרטאות לסיפורי ילדים קלאסיים, כפי שנעשה ל"בת הים הקטנה" בקופנהגן. הייתי קובע שלטים מסוגננים בכל אתר שעליו נכתבה יצירה משמעותית בשפה העברית ועליו הטקסט הרלוונטי והסברים עליו. הייתי מייצר הרבה יותר סיורים וטיולים בעקבות שירים, ספרים ויצירות קלאסיות בשפה העברית. הייתי משתדל ליצור אווירה שבה האיכויות של השפה הזו יאפפו את כולנו מכל עבר. ליצור מצב שבו לא ניתן יהיה להתעלם ממנה והשליך אותה כאילו הייתה סמרטוט תרבותי חסר ערך.

השפה העברית נתפסת אצל רבים מדי אצלנו כמעין נכות. בקרב עמים אחרים היא חלק מסיפור אהבה. בפייקס פיק, הר סמוך לקולורדו ספרינגס שממנו נשקף נוף נפלא של המישורים הגדולים, ניצב לוח מפואר ועליו חקוקות המלים של "America the Beautiful", שיר שבעולם החדש מעמדו הוא כמעט כשל המנון לאומי שני (והנה ביצועים מוכרים היטב שלו: ריי צ'ארלס, ברברה סטרייסנד וחבורת כוכבים הכוללת, בין השאר, את וילי נלסון, ניל יאנג וסטיבי וונדר). כך מפארים אתר. כך מנציחים שיר. כך יוצרים זיקה בין טקסט כתוב היטב לבין הארץ שבה הוא נכתב. בישראל כמעט ואין כאלה. בדרום אפריקה מנציח מונומנט מיוחד את שפת האפריקנס. במדינה הזו, שבה התפתחות השפה הזו היה חלק מתהליך גיבוש האומה, מבינים שיש חשיבות ביצירת מודעות לאומית להישג התרבותי שבהחייאתה של תרבות שלמה על בסיס שפה מדוברת חדשה יחסית. בישראל אין דבר כזה. במקום זאת יש לנו את ההערצה העיוורת וחסרת ההיגיון לכל מה שנודף אמריקנה (לרוב). ועל כך לא נותר לי אלא לאמץ בחיבה את מה שהעירו כמה מתושבי ירוחם למאיר אריאל ולדייוויד ברוזה באותו דואט מדברי נפלא שביצעו שני אלה: "תוציאו כבר את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב".

עם שאינו מכיר את תרבותו שלו ומשליך אותה מפניו באופן כמעט אוטומטי, הוא עם חולה. הוא אינו יכול להצמיח מתוכו חברה בריאה בעלת מאפיינים עצמאיים וייחודיים. הוא יכול לשאוב ככל העולה על רוחו מתרבויות העולם, אבל כשהוא הופך את השאיבה הזו למקור המזון התרבותי היחיד שלו, הוא מעיד בכך על היטפשותו שלו. אתה התהליך הזה צריך לעצור, ומייד.

• המאמר פורסם במקור באתר אפלטון, ועודכן כאן בשינויים קלים.