לפני שתצאו להפגין, תחשבו למה אתם בעד גישה כלכלית מסוימת, תחשבו אם הסוציאליזם או הקפיטליזם יהפכו את העובד השכיר ללא מנוצל, לפני שתתקשרו לחברות הסלולר תזכרו שהעובדים הם כמוכם, אזרחים פשוטים, ואז תתלהמו.

בעיקר לפני שתריבו לגבי מי הצדיק שראוי לנהל את ענייני העם ולקחת אחריות על ניהול המדינה, תשאלו את עצמכם מתי אמרתם למעסיק "לא". אולי גם אתם מבין אלה שמטיילים ברחוב ואז חוזרים לשגרה שמנציחה את הביזיון ושמצדיקה את שביעות הרצון, חוזרים לדבר בקול חלש בין הקירות הנוצצים?

יש אזרחים שהולכים כמכושפים אחרי המסרים 

אני יכולה להבין שביחסי גומלין כולנו פוליטיקאים, אך האם כל קורא לצדק הוא מבין בכלכלה? לא, הרבה אזרחים דעותיהם הם ציטוט ומחשבותיהם – חיקוי.  הם מאמצים את מה שאוזנם שומעת ובוחרים להיות בעד הדעה הרווחת. הם, האזרחים שדעותיהם הם ציטוט, לא מבינים כיצד פיקוח ממשלתי אמור לקדם את מעמד הפועלים, או למה שליטת הפרט בכלכלתו מועילה למי שעובד ללא תנאים משופרים. יש אזרחים שהולכים כמכושפים אחרי המסרים הסמויים.

החיים הסטודנטיאליים לא פשוטים. לא נעים לחשוב שיש סיכוי גדול לקבל תואר, אך הקריירה שלך תיתקע בין החלומות. גם לא פשוט שתהיה עובד תמים, שמבחין בחוסר הצדק ועושה חשבון נפש בינך לבין עצמך ולמי שמעליך.

אני תוהה אם במקרה שהשיטה הכלכלית המדינית תשתנה, זה אכן ישפיע עליי באופן ישיר. לפעמים נדמה לי שכן. כשאני צמאה לשינוי ומכאיב לי לשתוק על חוסר הצדק והעלבון. וכשאני ערה למציאות, אני נזכרת שבכל מקרה אני אשאר עובדת בשכר, ומכיוון שלא כולנו מבינים בכלכלה – תמיד יהיה מי שינהל כאדון וישלוט בהון ומי שיעשה דין וחשבון.

כי אני יודעת שבשני המקרים יש מרוויחים, וכל עוד אני לא מנהיגה, כל עוד אני בתקופת הלימודים, מסתגרת בשביל ללמוד למבחנים, אין לי פרוטקציות ואין לי עם מקבלי החלטות בשם העם קשרים – אני בין המפסידים. אני גם מקשיבה לכל מי שמופיע על המרקע, אך כשצריך אני עושה בוז בנימוס וכשצריך אני נכנסת לפייסבוק, מצטטת אותו, מוסיפה לב ועושה לו באז.

הבוסים שלי לקחו לי את הטיפים שהשאירו לי הלקוחות

עבדתי בעבודות מזדמנות, הפעילו עליי את חופש ההשתקה כשעבדו בשחור, הבוסים שלי לקחו לי את הטיפים שהשאירו לי הלקוחות. היו כאלה שהחליטו לשנות את התנאים, אחרים החליטו שאני לא ממשיכה לעבוד ללא הודעת פיטורין. שלא נדבר על ההוא שלא שילם לי עבור שלושה ימים. לעומת כל אלה יש את הפחות גרועים, שרק לא מקיימים הבטחות ומשאירים אותך עם היסוסים, או לוקחים אותך לשיחות אזהרה ומסביר לך בנועם, שאם תלך אחר יבוא במקומך.

כל פעם מחאתי ביני לבין עצמי, עשיתי ועדה פרטית, שתקתי ולא השמעתי את קולי, פרשתי את התסכולים שבי, פירשתי וניתחתי את המקרים, כמומחית לענייני עובדים, כפרשנית לעניינים כלכליים. החרמתי את המעסיקים, אך תמיד חזרתי לחפש עבודה, כי לכסף כולנו זקוקים. העמדתי פנים. ואחרי חיפושים ובקשת נימוקים, תהיתי אם אני יודעת מהו חופש הביטוי ומה משמעות החירות,  או שמא הם משתנים בהתאם לדרישות ולציווים?

כשמדברים כלכלה, יוזמים ומחפשים רווחים מתעלמים מאנשים קטנים, וכשמדובר לא רק בעסקים אלא בירידות ועליות במניות בבורסות ובדפיקות, האנושיות מצטמצמת.

אנחנו לא עבדים, אנחנו חופשיים. אנחנו לא פראיירים, אנחנו נזקקים. אלה החיים וזו המציאות. לימדו אותנו שאם לא נתקדם לא נתאקלם, ואם לא נקדם את עצמנו נגלה שאנחנו נעלמים מהשטח, ואם לא נפיל את מי שמעלינו אנחנו לא נחליף אותו. הבעיה היא לא אצל המקופחים או המנוצלים, כי ברעיון פשוט לכל אחד נאמר כאשר היה קטן: אם אתה ממלא את תפקידו של הטוב, אתה צריך להתמודד עם הרע, שתפקידו מקובע. אם אתה תלך יבוא טוב אחר, שיישב על הכיסא שלך ויציית להוראות.

מה בעצם אני באה להגיד? בלתי אפשרי שמיליוני האזרחים ינהלו את המדינה ולא את כלכלתה. אין אפשרות שכולם יהיו בשלטון, וגם לא לדפוק את ההון. ואני יודעת שכל עוד אשאר במקומי ללא מוטיבציה וללא שאיפות, אני אף פעם לא אתקדם, תמיד אהיה תלויה בגדולים.

לכן החלטתי לחשוב כלכלית, לשאוף להתפתח ולרכוש כישורים, שיאפשרו לי בעתיד לנהל תפקידים בכירים. תקוותי היא שאם זה יקרה, הכסף לא יעשה אותי עיוורת, והרצון להיות מספר אחת בשוק לא יצמצם את מוחי, והמספרים והחישובים לא יעשו לי חור בראשי, והעליות והירידות לא ידרסו את ליבי. וכל פעם ששמי ינצנץ בשוק, אני מקווה לזכור להעלות את השכר של מייצגי. וכשיש לי המון מתחרים – לתת לעובדים שלי תגמולים.

מי שקורא לשינוי, עליו לרצות את השינוי לכולם ולא לנסות להתקדם בסולם התפקידים

יוצאים להפגין? לא נעים לכם להיות פראיירים? תחשבו על התיכוניסטים שנאלצים לצאת לעבוד, על הצעירים מהמשפחות העניות, על הסטודנטים שאין להם מפלט, על כל מי שחותם על חוזה כי הוא נאלץ לעשות זאת. תחשפו פרשות, תתייחסו לשכבות החלשות, לאוכלוסיות המוחלשות. הרי מי שרוצה תיקון ומי שרוצה עתיד טוב יותר, עליו להתמקד בתחתית הסולם, ואז לפוצץ בסיסמה ענקית ולצאת נגד שיטת הממשל. מי שקורא לשינוי, עליו לרצות את השינוי לכולם, ולא לנסות להתקדם בסולם התפקידים.

מי ששואף לצדק חברתי צריך להניח את הפוליטיקה ואת הכלכלה בצד ולשאוף לאחדות העם.

אני מתלבטת. אני רואה עצב באנשים שאינם יכולים לצעוק ורודפים אחר הפרנסה. מצד שני, לכולם אכפת מהדימוי החברתי, והטרנד עבורם הוא העיקר.

בסופו של דבר, כולם רוצים לחיות, כולם רוצים לחסוך, כולם רוצים להתקדם, כולם מנסים לדפוק את מי שלמעלה – ולמעלה אין מקום לכולם.

• הזאר גדבן היא בת 20, גרה בדאליית אל כרמל, סטודנטית לתקשורת וסוציולוגיה, פעילה פוליטית