ישראל 2012, תסמונת שטוקהולם קולקטיבית

פתחו את העיניים. לא אכפת להם מאיתנו. אכפת להם מהכסא והלשכה, אכפת להם מהבית בקיסריה, מקסימום אכפת להם והם יהיו נחמדים למזכירה. זו לא עוד תוכנית ריאליטי, אלה החיים שלנו. ואל תגידו שאין אלטרנטיבה ואל תוותרו מראש ותגידו שהבחירות האלה לא ישנו כלום

Print Friendly

תקופת בחירות לפנינו, התרגשות גדולה. יש שעדיין יקראו למאורע "חגיגה לדמוקרטיה", יש שכבר התפכחו ויאמרו שאולי חגיגה היא, אבל הדמוקרטיה מתה מזמן – הרי למי שנותן למדינה ולמי שרק לוקח יש את אותו משקל בקלפי. הרי אם המדינה מוחזקת כלכלית ע"י קצת יותר מחצי מהגרים בה,  בעוד שהשאר עוסקים בפרו ורבו, או בייבוא ישיר של ג'יפים מנצנצים, אז אולי זה דמו. קרטיה זה קצת פחות.

יעלצו להם כתבי החדשות לקראת החגיגה ויכונו להם הלוביסטים. יצחצחו ויבשמו יועצי תקשורת מובחרים את גליונות ההרשעה של פוליטיקאים זנוחים. וכמובן – יעלו ויבואו מפעילי הסקרים למיניהם, שבשלושת החודשים הקרובים יוכלו לסגור את החודש בכיף וישאלו – מי ראוי, איך ראוי, והאם מצע שווה למצה, או שמא מדובר בסלט ירקות נטול תבלינים, וכל אחד סודו המדיני הוא לשים את המלפפונים לפני החסה, או את הגמבה אחרי העגבניות.

אבל היכן הצדיקים שיקומו וישאלו את השאלה החשובה מכל, לא סקר על מי אלא סקר על מה ואיך וכיוצא באלה, אלא השאלה שצריך שצריך לשאול את עצמו כל אזרח במדינה הזו שקם בוקר – וירימו בבקשה הקוראים את ידם אם השיבו בחיוב על השאלה הבאה – טוב לכם כאן?

לא, לא, בלי תירוצים, בלי "היה יכול להיות יותר גרוע" , "אבל תראו איזה יופי ב-64 שנים בלבד" , "מה את חושבת שבאירופה יותר טוב" וכאלה. תרימו את היד אם טוב לכם. לא הרמתם? אל תרגישו רע עם עצמכם. זה בסדר. גם המשורר לא התכוון לזה, וגם לא הנביא והמלך. בינתיים אנחנו תקועים עם הליצן, ויש פה כמה שחושבים שהוא צריך להמשיך למלוך עלינו.

(צייר: מאיר מירב*)

תסמונת שטוקהולם, אותה מכיר כמעט כל סטודנט לתואר ראשון בפסיכולוגיה, היא התגלגלות של מצב בו השבוי מתאהב בשובה שלו. יש לזה הסברים פסיכולוגיים וסוציולוגיים, ובישראל 2012 יש לזה גם פרשנות אקטואלית קולקטיבית. גם אלה שמבסוטים משימור דירוג האשראי של ישראל בעולם מדברים כל שבוע על למה-לא-אוסטרליה, אז איך הם מדברים על לבחור בו שוב?

המיסים שאנחנו משלמים הולכים למכוניות ולשרים שאף אחד לא חשב אפילו לתת להם תיק. תושבי ההתנחלויות נוסעים בכבישים יותר ראויים מאשר בפריפריה שהלגיטימציה שלה אינה נדונה באו"ם, ואם כבר פריפריה – למרות שהשלטון טוען כי אחוזי האבטלה ירדו, עובדי פניציה ופרי גליל עדיין לא קראו על זה בישראל היום. די בטוח שבכל פעם שהם רואים את אין-ספור תשדירי הפרסומת של המשרד לפיתוח הנגב והגליל, הם לא יודעים אם לצחוק או לבכות, ובעיקר שואלים למה הכסף הולך לפרסומות על הנגב והגליל, במקום לנגב ולגליל, שלא מככבים בטלוויזיה.

אגב עובדים ותקשורת – ניסיתם לסיים תואר בתקשורת במוסד אקדמי? יופי. אתם יכולים להמשיך למלצר, לפחות עד עליית המחירים הבאה וחיסול עסקים הקטנים והבינוניים במדינה, שנמצא בעיצומו ברגעים אלו ממש. דירה זה חלום, ילדים זה פריבילגיה, ואם אתה עד גיל 35 ולא לוקח כסף מההורים, אז נראה שאריאלה התקשרה אליך. עוז לתמורה זה נהדר, רק חבל שיש עדיין ילדים שלא יודעים מה זה 'עוז' ומה זה 'תמורה' (אבל לא נורא, החודש הם למדו איך מציירים קו אדום על פצצה).

שטוקהולם בישראל 2012. הרמתם את היד? פתחו את העיניים. לא אכפת להם מאיתנו. אכפת להם מהכסא והלשכה, אכפת להם מהבית בקיסריה, מקסימום אכפת להם והם יהיו נחמדים למזכירה. זו לא עוד תוכנית ריאליטי, אלה החיים שלנו. ואל תגידו שאין אלטרנטיבה ואל תוותרו מראש ותגידו שהבחירות האלה לא ישנו כלום – כי מה שקיים עכשיו מחרב לנו את הבית וצוחק לנו בפרצוף, ומיום ליום נהיה יותר גרוע. אז נכון שהם עיתונאים ומה הם יודעים לנהל ומה הם יודעים על ביטחון, אבל  הוא מוכר רהיטים, וכל יום הוא מוכר לנו לוקשים חדשים.

הרמתם את היד? נשתדל לא להאשים אתכם בזה שכשהציבור מטומטם הוא גם משלם, פשוט נרחם עליכם ונקווה שלא תעזרו לשטוקהולמים שלכם להמשיך להרוס לנו את החיים.

  • נעה שפיגל היא בעלת פאב ואשת תקשורת
Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ג, דמוקרטיה, חברה וסביבה, מאמרי עמדה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.