★★★★★

שלושה גברים, אישה נשואה וזונה אחת מרכיבים את הדמויות הגרוטסקיות של "פופר", קומדיה מוזיקלית של חנוך לוין. "פופר", בעצם, הוא מחזה על כלום, ונראה שהוא מכיל "שאריות" ממחזותיו האחרים של לוין. אבל אצל לוין, המחזאי הגדול ביותר שקם כאן מאז ומעולם, גם "שאריות" יכולות להרכיב מחזה שלם.

לוין יוצק ל"פופר" כמה מהמרכיבים הבסיסיים, שמככבים  במחזותיו המוקדמים והמאוחרים יותר, לפני ואחרי "פופר": קצת אהבה, קורטוב של קנאה, ניצוצות של תשוקה, כאב בכמות סבירה, מעט חמלה, אשליות של אופטימיות, פה ושם שיחה עם אלוהים ובעיקר כמיהה לאושר בלתי מושג. וכמובן הומור חנוך לוויני אופייני. ובלי איזו זונה עסיסית, שתציל את המצב אי אפשר, אז גם היא מופיעה מצוידת כהלכה.

"פופר" הוא בין מחזותיו הבודדים של לוין, שניתן להגדירם כאופטימיים-יחסית, לא בועטים, וללא דיונים נוקבים ומייסרים מדי על חוסר המשמעות של החיים.

הקטעים היותר יפים ב"פופר" הם הליריים, המלנכוליים, שבהם מתגלה לוין במיטבו. אבל הם מעטים מדי ונבלעים בתוך עלילה, שנמתחת יתר על המידה. הבמאי מוני מושונוב יכול היה להדק את המחזה וכך לשמור על מתח דרמטי ועניין לאורך כל השעה ו-40 הדקות.

חמשת השחקנים האנרגטים הם החלק החזק בהצגה, אם כי לא כולם שומרים על רמה אחידה. הבולטת מכולם היא שרית וינו אלעד בתפקיד הזונה מהתחנה המרכזית, שאמורה להעניק אהבה ולהציל את חייו של פופר. וינו אלעד אמינה, רכה ונוגעת ללב וכאילו מוציאה את התפקיד מהשרוול, סליחה, מהביריות השחורות.

לעומתה, עירית קפלן (שוורציסקה), שחקנית מוכשרת ובעלת נתונים פיזיים מרשימים, מתרוצצת על הבמה תוך השמעת צווחות רבות ומיותרות – וכך מפספסת את התפקיד הנשי הראשי בהצגה. גרוטסקי זה לא לצרוח. איציק כהן (שוורץ, בעלה הקנאי והחרמן) משעשע ביותר, יניב ביטון (פופר) מעצב דמות מורכבת, אנושית ומרשימה, ונדב אסולין (חברו של פופר) מצחיק ונוגע ללב בעליבותו.

למי שזה מפגש ראשון שלו עם יצירתו של לוין, "פופר" היא מנה ראשונה ראויה, אבל מי שרוצה לחוות את חנוך לוין "האמיתי", יצטרך להמתין להעלאה מחודשת של אחד ממחזותיו הטעונים יותר, שמוצגים מדי פעם בתיאטרון הישראלי.

שורה תחתונה: "פופר" היא הצגה קטנה, מצחיקה ומרירה.