כל מערכות הבחירות האחרונות, וזו הנוכחית יותר מכולן, סובבות סביב אותו "מרכז" מסתורי, אמורפי, חמקמק, בלתי ברור, לא מוגדר. כל המערכת הפוליטית סובבת סביב שאלת המרכז. ומפלגות המרכז לדורותיהן לעולם לא מאכזבות. מכאן לשם, הן קובעות את גורלנו. לא במעשיהן – רק בעצם קיומן. בהסכמתן האוטומטית להיות הסייד-קיק של מפלגת השלטון. בלי עמדה עצמאית, בלי יכולת השפעה ממשית.

טרנד המרכז נפתח קצת אחרי מלחמת יום כיפור, באותה תחושה נושנה (וקבועה) של "מושחתים נמאסתם"; של "די עם מפא"י", של הטרנד הנצחי מאז ולתמיד: "רק לא מעררררךךךך". הארכיאולוג והגנרל בדימוס יגאל ידין ייסד את התנועה הדמוקרטית, חבר לתנועת "שינוי" המקורית של הפרופסור, מנחה הטלוויזיה ("בומרנג") אמנון רובינשטיין – וכך נולדה ד"ש. והשאר הוא היסטוריה.

ד"ש חירבה את מפלגת העבודה בגלגולה ההוא, כאותו "מערך" שנוא, ובפועל העלתה את הליכוד ובגין לשלטון במהפך ההיסטורי של 1977. אז כן, כולנו זוכרים את קינת יצחק בן-אהרון ("לא נקבל את תוצאות הבחירות"… "צריך להחליף את העם") וגם את נבואות הזעם והייאוש של כל מי שלא היה אז ליכוד, תחת הכותרת "הלכה המדינה". בגין עשה היסטוריה, חתם על שלום עם מצרים, פינה את כל סיני ואחר-כך גם הסתבך בלבנון. ומה עשתה ד"ש? אף אחד לא זוכר, אבל התשובה היא כלום. והיא כמובן התאיידה מיד.

אותה ד"ש היתה רק הפרומו למה שיבוא בעקבותיה, עשרות שנים לעתיד: מפלגת שינוי על גלגוליה השונים, כולל האימפריה של טומי לפיד, חבורות פורז ופריצקי, זנדברג ופולישוק (כן, יש כזאת ולא על שמה עשו את סדרת הטלוויזיה), הדרך השלישית וצומת, מפלגת המרכז (זוכרים?), אומץ, יחד, תל"ם, הגמלאים, הירוקים ועוד כל מיני רצים בודדים על הטיקט המקומט של אותו מרכז שאיש לא יודע מה הוא. ובעשור האחרון, כמובן קדימה. מפלגה עם היסטוריה, עומק, אידיאולוגיה, מסורת ויושרה. משהו להתפאר בו. נכון, היו כמה מפלגות מרכז גם בשנות השישים והשבעים, אבל הן התחברו למערכים הגיוניים (הליברלים העצמאיים התחברו לחירות וכך נוצר הליכוד; רפ"י הלכה עם מפא"י, ויחד עם אחדות העבודה הן יצרו את אותו מערך).

אין דבר כזה "מרכז". "השקפת עולם מרכזית" זה ללכת עם ולהרגיש בלי

והיום? היום זו פשוט פארסה. אין מילה אחרת.

כי אין מרכז. מעולם לא היה מרכז. אין דבר כזה, השקפת עולם מרכזית. המרכז הוא מפלטם של המתלבטים. של אלה שלא מסוגלים להחליט מי הם. גבר או אישה? זכר או נקבה? קפיטליסט או סוציאליסט? צמחוני או קרניבור? בשר או חלב? דתי או חילוני? מאמין או אפיקורס? לוחמני או פשרני? מנותק או חברתי? קשוח או רך?  

אני לא מסוגל להבין אדם שקם בבוקר ומתלבט אם הוא תומך בפוסטר ששמו יאיר לפיד, בקריקטורה שמכונה שאול מופז, בפיקציה שעונה לשם ציפי לבני, ולא נשכח את הבר-מינן הפוליטי האומלל שקורא לעצמו "העצמאות". ואולי נצביע הפעם לאמסלם? למה לא בעצם? רגע, מה עם הגמלאים? הם לא רצים שוב?

אני שומע חברים קרובים שלי – ממש חברים טובים – שהצביעו בזמנו ד"ש, ואחר-כך צומת, ואפילו נתנו את הקול שלהם לקהלני, ולשינוי (איך לא) ואחר-כך פתאום לגמלאים הסהרורים; וכמובן, לקדימה המופלאה. חברים טובים יש לי. באמת, מלח הארץ. אבל מדי שלוש-ארבע שנים הם מתלבטים. זו הקריירה הפוליטית שלהם: התלבטות. מילא אלה שלא מצליחים לבחור בין העבודה למרצ (לא סובלים את שלי – אבל ממש מתעבים את זהבה); ויש כמה (לא הרבה) שמתלבטים, נניח, בין המפד"ל לאיחוד הלאומי או בין הליכוד לש"ס. זה בסדר, זה מובן. אבל מה אני עושה עם אלה שמתלבטים בין מרצ לקדימה? אלה שהתלבטו בין ליברמן והעבודה? אלה שלא הצליחו להחליט בין רפול לרבין?

אז תגידו לו, אנשים טובים, אני שואל אתכם: מה עובר עליכם? מה עבר לכם בראש כשנטשתם את מרצ ורצתם להציל את ציפי? מה חשבתם שיקרה? וגם אם נניח בצד את השאלה האישית, מה עם האידיאולוגיה? מה עם השקפת העולם? אין לכם דעה? אין לכם דעת? אין בראשכם בינה?

אנשי תלויים באוויר: לא לכבוש ולא לספח; לא לשלוט וגם לא לקלוט

אנשי האמצע תלויים באוויר. הם לא מסוגלים להחליט מי הם, מה הם, במה הם מאמינים. כי מה זה המרכז הישראלי? לא כיבוש, אבל גם לא סיפוח, אבל בטח לא פינוי. זכויות מלאות לפלסטינים? חלילה –  חייבים לשמור על הרוב היהודי. אז אפרטהייד? לא, לא אנחנו. אנחנו הומניים. אבל צריך להיכנס בערבים חזק.

נגד החמאס? בטח נגד החמאס. חזק נגד החמאס. הם הרי רוצחים מתועבים. אז מה עם תמיכה באבו-מאזן? מה פתאום, הוא הרי מכחיש שואה ידוע והוא בכלל זאב בעור של כבש. אם יילך לאו"ם, נראה לו מה זה. כן, הכיבוש זה נורא, אבל השטחים מה-זה קדושים. סלעי קיומנו. ארצם של אבות אבותינו. אם צריך – נפנה; אבל לא את גושי ההתיישבות. ועל בקעת הירדן בכלל אין מה לדבר. וירושלים הס מלהזכיר. והמתנחלים הם הרי אנשים טובים, הם החלוצים החדשים, הם מלחי ההרחה של הארץ. זה רק נוער הגבעות הפוחז. פרחחים. לא, לא פושעים מתועבים. סתם פרחחים. עשבים שוטים. גם הפלמ"חניקים היו בנדיטים.

אתם לא מסוגלים להחליט אם אתם רוצים להיות כובשים לנצח? אם אתם שואפים לשלוט לעולם ועד על מיליוני אנשים? אם אתם מאמינים במדינת רווחה, או שאתם קפיטליסטים מנותקים, מצליחנים שרק רוצים לעשות כסף וכל השאר שיילכו לעזאזל? האם אתם חושבים שצריך גם תרבות ואמנות ורוח, ולא רק כוח וצבא ובידוד מדיני? וטיולי מורשת לחברון, כמובן.

כי מה זה המרכז הישראלי? זה גם וגם. זה לא או-או. אבל בחיים אין גם וגם. בחיים צריך לעשות בחירות. לא יצא לכם לחשוב אף פעם איך זה שכל מפלגות המרכז נעלמו שוב ושוב? ולמה התאיידו כולן? ניסיתם לחשוב במה אותו "מרכז" פוליטי מדומיין הועיל לחייכם כאן?

רבאק, תחליטו מי אתם. פשוט תחליטו. הגיע הזמן, לא?

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא בחירות 2013"]