עובדת באוניברסיטת בר אילן, ליבי וינברגר, חוללה שינוי בסוגיית הפרישה הכפויה של עובד עם הגיעו לגיל הפרישה, המקנה למעסיק זכות בלעדית על הפסקת עבודתו והוצאתו לגמלאות.  וינברגר, שהגיעה לגיל 67, פנתה להנהלת האוניברסיטה וביקשה להמשיך לעבוד, אך נענתה בשלילה. תביעה שהגישה העובדת לבית הדין האזורי נדחתה גם היא תוך הסתמכות השופטים על לשון החוק, ועל כך הגישה, יחד עם שלוש עמותות הפועלות לקידום זכויות הזקנים בישראל, ערעור.

בערעור  נטען כי דחיית הבקשה להמשיך לעבוד רק בשל קיומו של גיל פרישה ביולוגי אחיד בלי להתייחס לנסיבות הקונקרטיות ולגורמים אישיים של העובד, מהווה אפליה אסורה מטעמי גיל  וכן פגיעה קשה בזכויות החוקתיות לשוויון ולחופש העיסוק.

בערעור צויין בפירוט כי  כי אנשים רבים בשכבת גיל זו נגררים אף למצבי עוני בשל הוצאתם משוק העבודה, בפרט כאשר טרם הצליחו לצבור זכויות פנסיוניות מלאות היכולות לפרנסם בכבוד. ספיציפית למקרה של וינברגר נטען , כי למרות שבאוניברסיטה קיים נוהל המאפשר העסקת עובדים לאחר גיל פרישה, הפעלתו במקרה זה כלל לא נשקלה.

האוניברסיטה מצדה טענה, כי החוק מעניק לה שיקול דעת בלעדי לחייב עובד לפרוש מעבודתו עם הגיעו לגיל הפרישה, וכי הוא חוקק לתכלית ראויה, שהינה לתת לעובד לנוח לעת זקנה ובמקביל לאפשר למעסיק לרענן את מצבת העובדים שלו. בנוסף נטען, כי ככלל, לא נוהגת האוניברסיטה להעסיק עובדים לאחר גיל הפרישה, וזאת בשל מצוקה תקציבית.

בית הדין הארצי לעבודה בראשות הנשיאה נילי ארד, והשופטות עפרה ורבנר וסיגל דוידוב, קיבל את הערעור בחלקו. בית הדין הכיר בקיומה של אפליית עובדים בשכבת גיל הפרישה וקבע, כי לעובדים נתונה הזכות לבקש מהמעסיק להמשיך לעבוד אף לאחר גיל הפרישה ואילו המעסיק מחויב לשקול את בקשת העובד בכובד ראש תוך שקילת הגורמים הרלוונטים ובהם מצבו האישי. חובה זו, כך נקבע, נובעת מחובת ההגינות ותום הלב בהן חב מעסיק כלפי עובדו.

בנסיבות המקרה, נקבע כי על האוניברסיטה הייתה מוטלת החובה לשקול לעומק את בקשת המערערת, בעיקר לאור הנוהל הקיים באוניברסיטת בר אילן, המאפשר המשך העסקה גם לאחר גיל הפרישה ומשלא פעלה כן, נפל פגם ממשי בהתנהלותה.

פסיקת בית הדין מהווה תקדים חשוב משום שסתר את ההלכה הרווחת לפיה פרישה כפויה בגיל הפרישה הקבוע בחוק לא תיחשב אפלייה פסולה. אמנם בית הדין לא הורה על החזרת וינברגר לעבודה, אך קבע  הלכה חדשה ופסק כי בר אילן תשלם למערערת פיצוי בסך של 50 אלף שקל וכן תישא בהוצאות המערערות בשתי הערכאות, בסך של 7,500 שקל.

יצויין כי פסיקת בית הדין הארצי מהווה  פריצת דרך בהגשת עתירה לבג"ץ כדי לדון במתח הקיים בין חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שאמור להעניק לאדם את האפשרות להמשיך ולעבוד כל עובד יחפוץ בכך וכל זמן שהוא כשיר, לבין דרישת החוק על הוצאה כפוייה לגמלאות בגיל אחיד.