לראשונה פסק בית המשפט המחוזי בת"א, כי זכותם של הורים לחזור בהם מהתחייבות למתנה שנתנו לבנם ובת זוגו רק בשל גירושי הצדדים, כאשר אין בהתנהגות שכזו מצד ההורים כל טעם לפגם. עוד נפסק לראשונה, כי החלטת בת הזוג של הבן להיפרד ממנו מהווה כשלעצמה "התנהגות מחפירה" כלפי הבן והוריו, שמאפשרת להורים לחזור בהם מהתחייבותם להעניק לכלה את המתנה – זכויות ההורים בנחלה במשק.  

תקדים נוסף שנקבע באותו פסה"ד הוא, שחרף התחייבות הבעל בהסכם הגירושין, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, להעביר לאשתו מחצית מהזכויות במשק – לא תוכל האישה לאכוף התחייבות זו ואף לא לקבל פיצויים כפי שביקשה.  זאת, בשל העובדה כי הזכויות בנחלה מעולם לא היו של הבעל בפועל, וכך לא יכול היה להתחייב להעבירן לאשתו.

שורת קביעות אלו ניתנו במסגרת סכסוך משפטי המתנהל בין בני זוג שעברו להתגורר בבית שנבנה עבורם בנחלת הוריו של הבעל במושב בני ציון. במקביל, הורי הבעל חתמו על יפוי כח בלתי חוזר לפיו לאחר פטירתם יעבירו את כל הנחלה לאותו בן שבנה את ביתו על הנחלה.

כעבור 10 שנים הסתכסכו בני הזוג וחתמו על הסכם גירושין, שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו התחייב הבעל להעביר לאישה מחצית מזכויותיו בנחלת ההורים. בהמשך עזב הבעל את בית המגורים ואת הנחלה על פי דרישת האישה. הורי הבעל, שגילו על הפרידה, ביטלו את ייפוי הכוח עליו חתמו והודיעו לכלתם כי לנוכח פרידתה מבנם וסילוקו מהנחלה, הם חוזרים בהם מכוונתם להעביר אחרי פטירתם את הנחלה לבן ולאשתו.

האישה הגישה תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה ברמת גן ועתרה לזכות מגורים בלתי מוגבלת בזמן בבית המגורים בנחלה. בנוסף, עתרה לקבל את מחצית נחלת ההורים, ולחלופין – סכום השווה למחצית הנחלה בהתאם להוראות הסכם הגירושין. השופטת שפרה גליק דחתה את התביעה אולם קבעה, כי האישה תוכל להמשיך ולהתגורר בבית המגורים שבנו היא ובעלה רק עד פטירתם של הורי הבעל, בעלי הזכויות בנחלה, וכי הפיצוי לו תהיה זכאית יעמוד על מחצית שווי עלות בניית בית מגורי בני הזוג (סכום שהוציאו בני הזוג מכיסם) ומחצית שווי הקרקע עליה בנוי הבית בקצה הנחלה.

האישה ערערה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב וטענה כי הורי הבעל לא היו רשאים לחזור בהם מהמתנה שביקשו  להעניק לבני הזוג וכי על הבעל להעביר לה סכום בשווי מחצית מהנחלה כולה, לאור התחייבותו בהסכם הגירושין. כאמור, ביהמ"ש המחוזיהדחה את ערעור האישה על כל רכיביו וקיבל את טענות הבעל, שיוצג על ידי עורכי הדין רועי סידי ואביעד שנון. 

השופטים שנלר, ורדי ולבהר-שרון פסקו, כי זכותם של ההורים לחזור בהם מרצונם להעביר את הנחלה לבנם ולכלתם, לאחר שגילו שהיא נפרדה מבנם. עוד קבעו השופטים, כי אין מדובר ב"קנוניה בין ההורים לבן" כפי שטענה האישה, או בחוסר תום לב מצד ההורים והבן, אלא בהחלטה מתבקשת שנבעה משינוי נסיבות מהותי – פרידת הבן ואשתו.

עוד נפסק באופן תקדימי, שעצם החלטת הכלה להתגרש מהבן מהווה "התנהגות מחפירה מצד מקבל מתנה כלפי נותן המתנה או בן משפחתו"- ההגדרה שקובע סע' 5(ג') לחוק המתנה ושמאפשרת חזרה של אדם ממתנה שהתחייב לתת. גם טענת הכלה נגד בעלה, לפיה עליו לפצותה בסכום בשווי מחצית שווי כל הנחלה לאור התחייבותו בהסכם הגירושין, נדחתה. ביהמ"ש המחוזי פסק שהבעל לא יכול היה להתחייב לתת לאשתו זכויות בנחלה שלא היו שלו בכלל, אלא של הוריו.

ביהמ"ש המחוזי פסק שהכלה נהנתה ממגורים חינם אין כסף בנחלת הורי הבעל משך 20 שנה, וכי תהיה זכאית להמשיך ולהתגורר בבית גם בעתיד עד שילך לעולמו אבי הבעל. כן זוכתה ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה בפיצוי כספי בשווי מחצית עלות בניית בית בני הזוג על הנחלה ומחצית שווי הקרקע עליה בנוי בית בני הזוג. בנסיבות אלו, דין ערעורה להידחות. 

הכלה חויבה לשלם 20,000 שקל הוצאות משפט לבעל ולהוריו. את האשה יצגו עו"ד אהובה יששכר והדס לנזיני. את הורי הבעל יצגו עו"ד נמרוד תבור וטלי רטמן.