שנת 2012 מסתיימת לה בימים אלה ממש, וכמו בכל שנה, היו סדרות שייצגו אותה בכבוד, וגם כאלה שפחות. ב-2012, היו הרבה סדרות איכות, הרבה סדרות טראש, ומעט מאד באמצע. חלקן סחפו אותי עד לרמה של התמכרות קשה, וחלקן הותירו אותי המומה ומושפלת בשם עולם הטלוויזיה.

השנה זכינו לראות בתחומי הדרמה והקומדיה טלוויזיה הרבה יותר נועזת. כזו שבורחת מהמיינסטרים ומתכתיבים שמרניים של החברה, ומותחת את גבולות ה"מותר ואסור להגיד בטלוויזיה" קצת יותר. זה קרה בסדרות חדשות ("הנורמלים החדשים"), וגם בעונות חדשות של סדרות קיימות ("מד מן", "מרוששות"). השיא בא לידי ביטוי בציניות הטלוויזיונית החדשה, שהיא גם התופעה הבולטת ביותר השנה. עבור הצופים הליברלים, התעוזה הזו היתה מבורכת, ועבור שמרנים יותר היא סימנה שפל חדש. במקרה הזה, אני נמנית על הליברלים.

הסדרות הטובות של השנה 

1. הומלנד

אווו, כמה זה טוב. "הומלד" התחילה וסיימה את עונתה השנייה השנה, ואין ספק בליבי כשאני אומרת שהיא עשתה הרבה יותר מאשר רק לספק את הסחורה.

אחרי עונה ראשונה שהעיפה למבקרים ולצופים את הפוני, היתי קצת סקפטית לקראת תחילתה של העונה השנייה. הבנתי שיהיה קשה מאד להתעלות על האיכות המזהירה, המדהימה המטלטלת של העונה הראשונה, ושכנראה זה לא יהיה עד כדי כך טוב. כמובן שטעיתי. נוכחתי לדעת שב"הומלנד" אסור לזלזל.

העונה השנייה אמנם לא הצליחה להתעלות על הראשונה, אבל ללא ספק הגיעה לרמתה. פרט לכמה תהיות שלא קיבלו מענה (אבו נזיר, המבוקש מס' 1 בארצות-הברית? יותר מדי אנשים נרדמו בשמירה, כנראה), קיבלנו דרמה, אקשן, מתח וסקס. בינינו, מה עוד צריך?

2. שקרניות קטנות

הגילטי פלז'ר שהוא ממש לא גילטי הצליח להישאר בראש הסדרות הטובות של השנה, למרות ההפסקה הארוכה שהחליטו החברים שם לקחת ממש באמצע העונה השלישית.

הנוסחה פשוטה: סדרה שהיא לא טראש ולא איכות, שכוללת קומדיה, דרמה, מתח ואנשים יפים. אבל מעל לכל יש בסדרה הזו משהו שאין באף סדרה אחרת. מעין מרכיב סודי שיוצר התמכרות מסוג חדש.

בסוף חודש אוגוסט שודר פרק מותח ביותר, והבא בתור שודר רק כחודש וחצי מאוחר יותר. זה שאחריו ישודר בעוד כשבועיים. לרוב, דבר כזה הוא יהרג ובל יעבור עבורי. כשסדרה לוקחת הפסקה, היא ממאיסה את עצמה עליי, ולא משנה כמה אני אוהבת אותה. אחרי כשבועיים של באסה על ההפסקה, אני מאבדת עניין, ולא ממש מצפה לפרק הבא.

על "שקרניות קטנות" חשבתי כמעט בכל יום מחודש אוגוסט ועד היום. למרות שבארבעת החודשים האחרונים שודר רק פרק אחד (פרק ההאלווין האימתי), הסדרה נשארה נושא לשיחה עם חברות-צופות, והמתח לקראת הפרק הבא עדיין בשיאו. אם זו לא סדרה פנטסטית, אז מה כן?

3. מרוששות

שתי מלצריות שמנסות להגשים את החלום שלהן לעסק קאפקייקס עצמאי. על הנייר זו נשמעת כמו סתם עוד קומדיה מהסוג של הצחוקים המוקלטים. בפועל, מדובר באחת הסדרות הכי שנונות, מבריקות וקורעות מצחוק שיש.

הסדרה סיימה את העונה הראשונה שלה בהצלחה רבה, ובארצות-הברית משודרת כבר העונה השנייה, שעקפה את הראשונה בסיבוב במספר הפעמים שהצופה הממוצע נקרע מצחוק מול המסך בפרק אחד.

"מרוששות" היתה צריכה לזכות באמי. אמרתי את זה בעבר, ואני אומרת זאת שוב. "מרוששות" זו הקומדיה הכי טובה שקיימת היום על המסך, והזכייה של הסדרה בפרס הקומדיה החדשה בטקס "People's Choice Awards" מוכיחה את זה אולי בצורה הטובה ביותר. זו פשוט סדרה שאנשים אוהבים.

מי שעושה את הסדרה הם צוות השחקנים המופלא. יוצרי הסדרה הצליחו ללקט קאסט לא מוכר במיוחד (פרט לקאט דנינגס וג'ניפר גוללידג') של קומיקאים מבריקים, שיודעים תזמון מוצלח מה הוא. "מרוששות" אולי לא מייצגת את "הטלוויזיה האיכותית" ואולי מרשה לעצמה יותר מידי בדיחות על אורגזמה נשית ואיברי מין גברים, אבל היא עושה את מה שהיא עושה בכזו שנינות חריפה, שאי אפשר שלא לאהוב אותה.

4. הכל לטובה

בינינו, אם אין לכם "הוט", סביר להניח שלא שמעתם על "הכל לטובה" (Happy Endings). זה סיטקום שלא נועד להצלחה מסחררת, ונשאר מתחת לרדאר בעונות הפרסים, אבל בשקט, בשקט, הגיע כבר לעונה שלישית עם גרעין נאמן של צופים.

על פני השטח יש פה גרסה מודרנית של "חברים", אבל אם מסתכלים עמוק יותר (וזוכרים שאין, לא היה ולא יהיה משהו מושלם כ"חברים"), מגלים סוג חדש של קומדיה.

קשה לי לתאר את מה שעובר לי בראש בזמן צפייה בפרק של "הכל לטובה". הזוי, אבל בצורה טובה- זו כנראה הדרך הטובה ביותר לתאר את זה, אבל עד שלא תראו, לא תבינו. מדובר בתמליל של דמויות הזויות, אבל גם מאד אמיתיות, שחייבים לצחוק עליהן. למרות שזו לא סדרת להיט, זו עדיין אחת הסדרות הטובות שקיימות היום בטלוויזיה. ממליצה בחום.

5. סמאש

הסדרה הזו מסמלת עבורי את שיאה של הטלוויזיה אי פעם. לפני שאתם ממשיכים לקרוא, אני מחוייבת לציין שמדובר בסדרה מוזיקאלית, ואם אתם לא בקטע, אני לא מתחייבת לכך שתאהבו אותה כמו שאני אוהבת.

"סמאש" מספקת לנו הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם מחזות הזמר בברודוויי. עצם הרעיון המקורי הזה, לבדו, מביא עמו הבטחה למשהו חדש ומעניין. העונה הראשונה, ששודרה השנה, רוקמת לצופה את תהליך היצירה המורכב של מחזמר על חייה של מרילין מונרו. זה מתחיל ברעיון מגוחך, ומסתיים בערב הבכורה ובדרך מלא בדרמה, הומור, עליות ומורדות.

נכון שמדובר בסדרה מוזיקאלית, אבל עם כל הכבוד – "Smash" זה לא "Glee". פה העלילה היא החלק המרכזי בכל פרק, ולא השירים. בכל פרק מופיעים שני שירים בלבד – אחד מוכר ואחד מקורי, אותו יצרו במיוחד עבור הסדרה, צמד מלחינים מברודווי.

למרות שהמבקרים עוד לא החליטו אם הם מהללים או קוטלים, מדובר בסדרה ממעלה ראשונה. העונה השנייה, והמדוברת מאד שלה, תעלה בארצות הברית בפברואר, ובתקווה- תגיע לאץ בהמשך.

6. נקמה

"נקמה" היא הפתרון המושלם למי שמת לראות אופרת סבון, אבל ממש מתפדח או ממש מחפש ערך מוסף בטלוויזיה שהוא רואה. למרות שסדרת המתח המצוינת הזו עטופה באלמנטים אופרת-סבוניים, היא עדיין מצויינת.

 העונה השנייה משודרת בימים אלה בארצות הברית ובישראל בהתאמה (נדיר מאד), וללא ספק ממשיכה את הקו המרתק והמותח של העונה הראשונה.

העונה הראשונה של "נקמה" הסתיים בפיצוץ, תרתי משמע, והותיר את הצופים מתוחים ובתדהמה של ממש. העונה השנייה אמנם נפתחה בחודש ספטמבר בקול ענות חלושה, אבל לאט לאט הוכיחה שהסדרה עברה את מבחן העונה השנייה, ובגדול.

היוצרים הצליחו להמשיך את מסע הנקמה של אמילי/אמנדה בהצלחה רבה (ועם לא פחות מבטים דרמטיים וחדים). כל פרק מצליח לתפוס את מלוא תשומת הלב של הצופה (אני אפילו לא גולשת בפייסבוק תוך כדי), ולהשאיר אותנו עם טעם לעוד מהטוב הזה.

7. הבורג'ס

תשוקה, יצרים ודם. "הבורג'ס", שסיימה השנה את עונתה השנייה ועומדת בפני השלישית, ממשיכה להיות פשוט מצוינת. העונה השנייה, ששודרה בחורף שעבר, לקחה את כל מה שהכרנו בעונה הראשונה – והקצינה.

אם בעונה הראשונה נחשפנו לפוליטיקה האפלה של ימי הביניים, בעונה השנייה המשחק המכוער עולה מדרגה, ואנחנו מקבלים יותר דם, יותר עירום, יותר מתח ויותר צ'זרה (!).

"הבורג'ס" נחשבת "טלוויזיה איכותית", והיא ללא ספק עומדת בציפיות. מדובר בסדרה השנייה, לצד "מד מן", שנחשבת בעיניי ליצירת אמנות של ממש. הסדרה הזו היא מסוג הסדרות שמעלה את הרמה של הטלוויזיה, ומקרבת אותה עוד צעד אחד אל הקולנוע האיכותי באמת.

אבל מעבר ליופי האיכותי הזה, לצילום, לתלבושות ולמשחק, יש פה עלילה מרתקת שבאה לידי ביטוי בתסריט מבריק שהוא חצי היסטורי וחצי בדיוני. אם עוד לא ראיתם את העונות הראשונות, זה הזמן לגשת אל ה-Hot VOD  הקרוב אל ביתכם, ולראות מהר מהר לפני בוא העונה השלישית באפריל 2013.

8. דקסטר

גילוי נאות: אני כמעט לא רואה "דקסטר". לא מטעמי בחירה, חלילה, אלא מטעמי זמן. אז למה בכל זאת הסדרה הזו מופיעה פה? כי למרות שאני כמעט לא צופה בסדרה, אני מפללת ליום בו אתפנה להתחיל להתמכר לה, כי הפרק וחצי שיצא לי לראות השאירו אותי עם טעם של עוד.

כל מכריי חובבי הטלוויזיה שנתבקשו על ידי למנות את הסדרות הכי שוות לצפייה, מיקמו את "דקסטר" בראש הרשימה. "דקסטר", מסתבר, זה must see TV, ובמקרה הזה, אני יכולה להמליץ על הסדרה בחום, למרות שאני לא צופה קבועה.

הסדרות הגרועות של השנה 

1.  אחת שיודעת

XOXO, עופי לי מהפרצוף. חמש דקות לפני מועד השידור של הפרק הראשון של "אחת שיודעת", כבר ישבתי מול הטלוויזיה, מוכנה להתמכר. הבאזז סביב הסדרה הזו היה לא נורמלי, וידעתי שפה מובטח לי חומר טוב. בפועל – ישבתי עונה שלמה בכוח מול הטלוויזיה רק כדי לא להיות מחוץ לאופנת הגוסיפ.

 אחרי העונה הראשונה כבר העדפתי להיות לא אופנתית בעליל, העיקר לא לראות איזה דבר צפוי ומשעמם יקרה לבלייר, צ'אק וכל השאר. עם חלוף העונות, הסדרה הלכה והדרדרה. העלילה החלה לחזור על עצמה, וכולם כבר שכבו עם כולם.

השנה, הסתיימה העונה השישית והאחרונה של הסדרה והותירה אותנו עם שני מסרים, שמהווים את התמצית ואת המהות של הסדרה כולה: כסף וסקס. זהו.

2.   האנטומיה של גריי

הסיפור של "האנטומיה" כבר הרבה יותר עצוב מזה של "גוסיפ". לחמש העונות הראשונות היתי מכורה קשה. הזרקתי את הרומן של מקדרימי ומרדית' לווריד, גמעתי בשקיקה את המתוקיות של ג'ורג' וריירתי על מק'סטימי.

בעונה השישית משהו קרה. פשוט נמאס. פתאום הפנמתי כמה העלילה ממחזרת את עצמה. למרות זאת, לא ויתרתי לשיעמום והמשכתי לצפות. במהלך העונה התחלתי לראות פרק כן-פרק לא, ועד שהגיעה העונה השמינית, ששודרה במהלך השנה שעברה, פתאום שמתי לב שאני רואה פרק רק כאשר, באופן מקרי, גם אני וגם הרופאים מסיאטל גרייס נמצאים זה מול זה, כשהמרקע בינינו.

את העונה התשיעית, שהתחילה בחודש ספטמבר, כבר ראיתי בחצאי פרקים. בינינו, כמה עוד אפשר לחיות בתוך אותה שבלונה? מרדית' ודרק רבים ומשלימים, כריסטינה שמחה ואז  מדוכאת ואז שמחה שוב, וכמובן פיגוע/רצח/תאונה (מחקו את המיותר בהתאם לעונה) בה מישהו מת.  ולמה מישהו מת? כדי שיהיה אפשר להכניס עוד דמות, כי תכל'ס, כולם כבר שכבו עם כולם.

הסדרה הזו כבר לא תסיים את תקופתה בטלוויזיה בטוב. היא הפכה מדרמה שנונה לאופרת סבון מעיקה, וזה הזמן לשאול את היוצרים: אולי די?!

זו שבאמצע

Glee

מעט מורכב להסתכל על  "Glee" לאורך שנת 2012 כולה, ולהסיק מסקנה נחרצת. בשנה הזו הסתיימה העונה הגרועה ביותר של הסדרה, ונפתחה העונה שיכולה להיות הטובה ביותר.

 העונה השלישית של הסדרה המוזיקלית היתה גרועה, בלשון המעטה. יוצרי הסדרה החליטו לשים יותר דגש על העלילה ולהמעיט בחשיבות השירים, מה שגרם לעונה הזו להיות מעיקה, מכבידה ובעיקר מעצבנת. צפייה בעונה השלישית היתה שקולה לצפייה בתאונת שרשרת – זה נוראי, אבל אי אפשר להסיט את המבט.

אחרי הצ'יקמוק הזה, נפתחה בסוף חודש אוגוסט העונה הרביעית, שלוותה בהרבה כעס מצד המעריצים על הריענון בדמויות. הריענון הזה, בסופו של דבר, הביא איתו מטעמים, וכרגע, ממרומי אמצע העונה, אני יכולה להגיד בביטחון יחסי, שהיוצרים הצליחו לעלות על נוסחת השילוב הנכון בין עלילה לשירים.

הטרנד של השנה

טאבו בטלוויזיה. כחלק מהתעוזה הטלוויזיונית ההולכת וגדלה, הטלוויזיה בשנת 2012 אופיינה בסרקזם חד, נוקב ודוקר במקומות הנכונים. סדרות טלוויזיה כ"מרוששות", "הנורמליים החדשים" ו"תתקדם" (Go On) טיפלו בטאבואים, על בסיס שבועי, בצורה הכי ישירה שיש.

זוג הומואים שתוהים למה אין להם חברים שחורים, בדיחות שחורות על שכול, וכל מה שיוצא מהפה של מקס בלאק המרוששת – פה גדול וחוסר טאקט זה כאן.

בעוד הקומדיות, דוגמת השלוש שכאן, גרמו לכולנו להסמיק ולתהות: "מותר להם להגיד את זה?!", הדרמות התעסקו בטאבו בדרך שלהן: "מד מן" המשיכה לפרוץ את בועת החיים האמריקנים המושלמים והציגה את הסצנה הכואבת עד מאד בה ג'ואן מוכרת את גופה בתמורה לכסף, בלחץ החברה בה היא עובדת. "הומלנד" הגשימה את איומי הטרור המהלכים אימים על הסדרה עוד מהפרק הראשון שלה, ופוצצה לנו בפרצוף, תרתי משמע, את הסיוט הכי גדול שלנו – מוות ברגע הכי לא צפוי.

כואב, מצחיק או מביך- השנה לקחה הטלוויזיה צעד אחד קדימה בגבולות המותר והאסור, וללא ספק גרמה לנו גם לחשוב.