אל תחקרו מה עשה השב"כ – תשאלו מה לא עשו הנבחרים

כל ראשי השב"כ חזרו על המנטרה המשותפת לאנשי צבא ולוחמים מזדקנים: "אנחנו כאן, ואנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, בשביל לתת לדרג המדיני את הזמן הדרוש לקבלת החלטה. לקדם פתרון. לעשות מעשה מדיני". והמנהיגים שלנו לא עשו

אל תחקרו מה עשה השב"כ – תשאלו מה לא עשו הנבחרים

כל ראשי השב"כ חזרו על המנטרה המשותפת לאנשי צבא ולוחמים מזדקנים: "אנחנו כאן, ואנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, בשביל לתת לדרג המדיני את הזמן הדרוש לקבלת החלטה. לקדם פתרון. לעשות מעשה מדיני". והמנהיגים שלנו לא עשו

הסרט "שומרי הסף" של הבמאי דרור מורה, שנבחר כמועמד לאוסקר בקטגוריית הסרטים הדוקומנטריים (יחד עם "חמש מצלמות שבורות" של גיא דוידי ועימאד בוראט) הוא מסמך מעורר מחשבה. הרבה יותר ממחשבה – מעורר בעתה. לכאורה מדובר בכתבה שמיועדת לטלוויזיה; סרט תיעודי שהוא בעיקר ראשים מדברים: ראשי השב"כ לשעבר החיים איתנו (אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי איילון, אבי דיכטר ויובל דיסקין) – בפועל הוא שעתיים מבהילות. משתקות. שעתיים שבו הצופה (הישראלי) מביט במראה האכזרית של חייו בפרק הזמן שבו מתקיימת הקיסרות העברית החדשה, ב- 45 השנים האחרונות.

פרי, איילון, שלום, גילון, דיכטר, דיסקין. השומרים (יח"צ)
פרי, איילון, שלום, גילון, דיכטר, דיסקין. השומרים (יח"צ)

בעידן המסכים האישיים והקולנוע הביתי, קשה לצאת בלילה קר וגשום וחסום בשביל לראות סרט באולם קולנוע; לא כל שכן סרט תיעודי, דוקומנטרי. אדם שואל את עצמו: למה לי לשבת באולם קולנוע בשביל לראות תכנית טלוויזיה.


מדינת ישראל הישנה; ארץ-ישראל – האימפריה החדשה

אז מסתבר שזה לא בדיוק ככה. המסך הגדול, חווית הצפייה בהפקה טלוויזיונית ברזולוציה גבוהה, על מסך ענק, היא בכל זאת משהו אחר. אבל נניח לגיאוגרפיה ולטכנולוגיה: הסיפור הוא מה שהיה על המסך. והסיפור הזה הוא הסיפור שלנו. של בני דור הארץ, של אלה שהגיעו לכאן עם קום המדינה, קצת לפני 48 או קצת אחרי; של ילידי הארץ; של ילידי שנות החמישים וראשית השישים; בעיקר של האנשים שזוכרים, גם אם במעורפל, מה היה כאן בשנים טובות לפני האסון הגדול ביותר שקרה לנו – הניצחון המפואר של 1967, ה"נכבה" שלנו. כן, כן: האסון שהוא כולו שלנו. היום השמיני של מלחמת ששת הימים הוא היום הראשון של חורבן הבית השלישי.

הסרט הזה, שהוא תיעודי בבסיסו – גם אם ברור שליוצרו יש עמדה פוליטית – הוא בסופו של דבר רשומון שמלווה את התפתחות חיינו מיוני 1967 ועד היום. בעיניו של איש השמאל, מדובר בטרגדיה שסופה אסון; בעיניו של תומך הימין מדובר בהתגשמות חלום הדורות. בביאת המשיח, באבן דרך לקראת ההקמה מחדש של בית המקדש. הכל בעיני המתבונן.

מצד שני, קשה להתווכח עם העובדות. מדינת ישראל של לפני מלחמת ששת הימים היתה יישות צנועה יחסית, טרודה בעיסוקים בסיסיים של הישרדות כלכלית, מצור מדיני, קליטת עלייה, פיתוח מוסדות השכלה גבוהה, התיישבות צנועה, ביסוסה של מדינה קטנה שמנסה לשרוד ולשמור על שפיות יחסית בסביבה עוינת.

קיסרות ישראל של אחרי ששת הימים היא מפלצת שקמה על יוצריה, פרצה והתנפחה עד לאין קץ, נשבתה בחזיונות משיחיים ועמלה יום ולילה לאבד את עצמה לדעת. מדינה קטנטונת שהביטה במראה והיתה משוכנעת שהיא רואה שם אימפריה.

ואז קמה מדינת השב"כ והתנפחה למדדים של מדינה בתוך מדינה

וברקע של כל זה קמה מדינת השב"כ. מארגון ביטחון קטן, שהיה עסוק במשימות אבטחה מקומיים, קצת ביטחון פנים, שמירה על סודות מדינה ואבטחה סמלית של אישים – גדל והתנפח השב"כ למדדים של מדינה בתוך מדינה. ג'ון לה-קרה כתב על זה הרבה ספרים, רק ששם מדובר היה על אימפריות בסדרי הגודל של בריטניה הגדולה, ארצות-הברית של אמריקה, האימפריה הסובייטית של ברית המועצות והקסרקטין המסוגר של גרמניה המזרחית. וכאן, בחלם הזעירה, התקועה באמצע המזרח התיכון המדברי, הפשפש עלה ועלה למעלה. ואיך זה קרה, זה לא מובן. זה לא מובן. איך אמר אברום שלום? הטרור הפלסטיני היה ההצלה שלנו. פתאום היה לנו מה לעשות. פתאום היתה לנו המון עבודה.

הר הבית, הכותל המערבי וכיפת הסלע (Flickr/quinn norton)
הר הבית. פצצה מתקתקת (Flickr/quinn norton)

ושיהיה ברור, הסרט הזה הוא עלינו – לא עליהם. עלינו, על אזרחי מדינת ישראל, עדיין קטנה ודי אומללה, שהעמדנו על עצמנו מנהיגים שאינם ראויים לא לתואר וגם לא להדר שאין להם. ראשי השב"כ, כולם כאחד, חזרו על המנטרה המשותפת לאנשי צבא ולוחמים לכל אורך הדורות: "אנחנו כאן ואנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בשביל לתת לדרג המדיני, לפוליטיקאים, למנהיגים, את הזמן לקבל החלטה. לקדם פתרון. לעשות משהו מדיני. לעשות…".  והמנהיגים שלנו לא עשו. שומרי הסף ניסו כמיטב יכולתם; הם ניסו כמיטב הבנתם לקיים את חלקם בעסקה – אבל הצד השני מעל בתפקידו ובעיקר מעל באמון שההמונים התמימים נתנו בו. באיוולת גמורה, בתמימות, גם בטיפשות. והם? המנהיגים? הנביאים מטעם עצמם? הם בעיקר עשו לביתם. לפעמים בכסף, בדרך-כלל באיוולת חסרת תוחלת.

הם לא צדיקים גדולים, ראשי השב"כ לדורותיהם. הם עשו – והם יודעים את זה ומודים בזה – הרבה דברים שהם לא מוסריים ובמידה רבה גם לא חוקיים. אבל במשך שנות דור אף אחד לא הגדיר להם את החוקים וגם לא בא איתם חשבון. הסיפור שלהם הוא סיפור של אנשים שרוטים, פגועים; אנשים שבמשך עשרות שנים חיו בצל, עסקו בצללים, שכחו במידה רבה להבדיל בין טוב לרע, בין לגיטימי לפושע, בין חוקי לפלילי. הם לא עשו את זה מרוע; הם פשוט מילאו את התפקיד שייעדה להם המדינה ששלחה אותם.


הסיפור של אברום שלום הוא השתקפות ישראלית קלאסית: הלפני והאחרי

הדמות המרתקת מכולן היא דמותו של האיש שדבק בו הכתם השחור מכולם: אברהם שלום. האיש שהיה הכי חזק, הכי אכזר, האיש – שכמו שעמיתיו אמרו עליו – שאלה שהכירו אותו לא "כיבדו אותו" אלא "פחדו מפניו". היום האיש הזה זקן וחולה; גופו וידיו רועדות; איש בסתיו של חייו; אבל כשהוא אומר את דבריו, אתה לא יכול לא לשמוע אותם. אפילו ממבט של אחרי שלושים וארבעים שנים, אתה יכול לראות את האיש הכוחני והבטוח בעצמו שהיה עד לפרשת קו 300 – ומה שנשאר ממנו אחרי הפרשה המכוננת ההיא. מדהים לראות. מטה-מורפוזה בקלוז-אפ אחד.

יובל דיסקין. גם הוא, אפילו הוא (דן בר-דוב)

והוא היה האיש היחיד שאמר את מה שאף אחד כאן לא מעז להגיד: "לא, אנחנו לא דומים לנאצים, הנאצים זה סיפור אחר; אבל אנחנו בהחלט דומים לצבא הכיבוש של גרמניה. הצבא שהשתלט וכבש את פולין ואת צ'כיה ואת בלגיה ואת הולנד ואת צרפת…". כן, אברהם שלום אמר את זה. אברום הקילר. הציוני החדש. האכזר. הבלתי מתפשר. הכוחני. האיש שהיה בן דמותו ומשלימו, איש הביצוע של יצחק שמיר. כמה מוכנים היו להישבע בשמו פעם? כמה יחתמו על דבריו היום?

ובסוף, אחרי כל השנים, כל המתים וכל המעונים; אחרי כל הפיגועים והמחתרות; אחרי ההתנחלויות והמעצרים והעוצר והטלטולים; אחרי הפצצות המתקתקות והפצצה בפלאפון; אחרי האוטובוסים בת"א ובירושלים, בצומת בית-ליד ובחדרה ובעפולה; והרצח ההוא של ראש ממשלה; אחרי החתרנות המשיחית והמחתרת היהודית הרצחנית; אחרי השליטה במיליוני אנשים שהמדינה ראתה בהם אבק אדם; אחרי כל הרוע והכוח, אחרי כל שנות הכיבוש, ההתעמרות, הגזל והאכזריות; אחרי כל אלה נשארת אמירה אחת מזוקקת, משותפת לכולם: המנהיגות בגדה. אנחנו, אנשי החושך והצללים, נתנו להם את כל הזמן, אפשרנו להם את השקט, את האפשרות לקבל כל החלטה. כן, תחליטו מה שתחליטו: כיבוש וסיפוח – או נסיגה והיפרדות. אבל המדינה הקפידה ומקפידה עד עצם היום הזה לא להחליט. לא לעשות. המדינה בגדה בהם. בעצמה. בנו.

ובסוף, אחרי שעתיים, אתה יוצא מהאולם החשוך לחורף התל-אביבי, ואתה יודע שמה שאתה מרגיש זה בדיוק מה שיש: חורף, קור, רטיבות, עלטה. ועם שלם שצועד בגאון אל עבר התהום.

[related-posts title="כתבות ומאמרים בנושא שב"כ ושטחים"]

2 Comments

  1. שרה
    14 בינואר 2013 @ 21:28

    פסימי. מפחיד. אבל מה עושים? הרי התמימות, היושר, האהבה, הנאמנות מתו מזמן. לא רק אצלנו. גם אצלם, בכל העולם. ועולם כמנהגו נוהג. ומדינתנו אינה יוצאת מן הכלל.

  2. יותם
    11 בינואר 2013 @ 18:37

    יפה, מדכא, נוקב.
    תודה.

הסרט "שומרי הסף" של הבמאי דרור מורה, שנבחר כמועמד לאוסקר בקטגוריית הסרטים הדוקומנטריים (יחד עם "חמש מצלמות שבורות" של גיא דוידי ועימאד בוראט) הוא מסמך מעורר מחשבה. הרבה יותר ממחשבה – מעורר בעתה. לכאורה מדובר בכתבה שמיועדת לטלוויזיה; סרט תיעודי שהוא בעיקר ראשים מדברים: ראשי השב"כ לשעבר החיים איתנו (אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי איילון, אבי דיכטר ויובל דיסקין) – בפועל הוא שעתיים מבהילות. משתקות. שעתיים שבו הצופה (הישראלי) מביט במראה האכזרית של חייו בפרק הזמן שבו מתקיימת הקיסרות העברית החדשה, ב- 45 השנים האחרונות.

פרי, איילון, שלום, גילון, דיכטר, דיסקין. השומרים (יח"צ)
פרי, איילון, שלום, גילון, דיכטר, דיסקין. השומרים (יח"צ)

בעידן המסכים האישיים והקולנוע הביתי, קשה לצאת בלילה קר וגשום וחסום בשביל לראות סרט באולם קולנוע; לא כל שכן סרט תיעודי, דוקומנטרי. אדם שואל את עצמו: למה לי לשבת באולם קולנוע בשביל לראות תכנית טלוויזיה.


מדינת ישראל הישנה; ארץ-ישראל – האימפריה החדשה

אז מסתבר שזה לא בדיוק ככה. המסך הגדול, חווית הצפייה בהפקה טלוויזיונית ברזולוציה גבוהה, על מסך ענק, היא בכל זאת משהו אחר. אבל נניח לגיאוגרפיה ולטכנולוגיה: הסיפור הוא מה שהיה על המסך. והסיפור הזה הוא הסיפור שלנו. של בני דור הארץ, של אלה שהגיעו לכאן עם קום המדינה, קצת לפני 48 או קצת אחרי; של ילידי הארץ; של ילידי שנות החמישים וראשית השישים; בעיקר של האנשים שזוכרים, גם אם במעורפל, מה היה כאן בשנים טובות לפני האסון הגדול ביותר שקרה לנו – הניצחון המפואר של 1967, ה"נכבה" שלנו. כן, כן: האסון שהוא כולו שלנו. היום השמיני של מלחמת ששת הימים הוא היום הראשון של חורבן הבית השלישי.

הסרט הזה, שהוא תיעודי בבסיסו – גם אם ברור שליוצרו יש עמדה פוליטית – הוא בסופו של דבר רשומון שמלווה את התפתחות חיינו מיוני 1967 ועד היום. בעיניו של איש השמאל, מדובר בטרגדיה שסופה אסון; בעיניו של תומך הימין מדובר בהתגשמות חלום הדורות. בביאת המשיח, באבן דרך לקראת ההקמה מחדש של בית המקדש. הכל בעיני המתבונן.

מצד שני, קשה להתווכח עם העובדות. מדינת ישראל של לפני מלחמת ששת הימים היתה יישות צנועה יחסית, טרודה בעיסוקים בסיסיים של הישרדות כלכלית, מצור מדיני, קליטת עלייה, פיתוח מוסדות השכלה גבוהה, התיישבות צנועה, ביסוסה של מדינה קטנה שמנסה לשרוד ולשמור על שפיות יחסית בסביבה עוינת.

קיסרות ישראל של אחרי ששת הימים היא מפלצת שקמה על יוצריה, פרצה והתנפחה עד לאין קץ, נשבתה בחזיונות משיחיים ועמלה יום ולילה לאבד את עצמה לדעת. מדינה קטנטונת שהביטה במראה והיתה משוכנעת שהיא רואה שם אימפריה.

ואז קמה מדינת השב"כ והתנפחה למדדים של מדינה בתוך מדינה

וברקע של כל זה קמה מדינת השב"כ. מארגון ביטחון קטן, שהיה עסוק במשימות אבטחה מקומיים, קצת ביטחון פנים, שמירה על סודות מדינה ואבטחה סמלית של אישים – גדל והתנפח השב"כ למדדים של מדינה בתוך מדינה. ג'ון לה-קרה כתב על זה הרבה ספרים, רק ששם מדובר היה על אימפריות בסדרי הגודל של בריטניה הגדולה, ארצות-הברית של אמריקה, האימפריה הסובייטית של ברית המועצות והקסרקטין המסוגר של גרמניה המזרחית. וכאן, בחלם הזעירה, התקועה באמצע המזרח התיכון המדברי, הפשפש עלה ועלה למעלה. ואיך זה קרה, זה לא מובן. זה לא מובן. איך אמר אברום שלום? הטרור הפלסטיני היה ההצלה שלנו. פתאום היה לנו מה לעשות. פתאום היתה לנו המון עבודה.

הר הבית, הכותל המערבי וכיפת הסלע (Flickr/quinn norton)
הר הבית. פצצה מתקתקת (Flickr/quinn norton)

ושיהיה ברור, הסרט הזה הוא עלינו – לא עליהם. עלינו, על אזרחי מדינת ישראל, עדיין קטנה ודי אומללה, שהעמדנו על עצמנו מנהיגים שאינם ראויים לא לתואר וגם לא להדר שאין להם. ראשי השב"כ, כולם כאחד, חזרו על המנטרה המשותפת לאנשי צבא ולוחמים לכל אורך הדורות: "אנחנו כאן ואנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בשביל לתת לדרג המדיני, לפוליטיקאים, למנהיגים, את הזמן לקבל החלטה. לקדם פתרון. לעשות משהו מדיני. לעשות…".  והמנהיגים שלנו לא עשו. שומרי הסף ניסו כמיטב יכולתם; הם ניסו כמיטב הבנתם לקיים את חלקם בעסקה – אבל הצד השני מעל בתפקידו ובעיקר מעל באמון שההמונים התמימים נתנו בו. באיוולת גמורה, בתמימות, גם בטיפשות. והם? המנהיגים? הנביאים מטעם עצמם? הם בעיקר עשו לביתם. לפעמים בכסף, בדרך-כלל באיוולת חסרת תוחלת.

הם לא צדיקים גדולים, ראשי השב"כ לדורותיהם. הם עשו – והם יודעים את זה ומודים בזה – הרבה דברים שהם לא מוסריים ובמידה רבה גם לא חוקיים. אבל במשך שנות דור אף אחד לא הגדיר להם את החוקים וגם לא בא איתם חשבון. הסיפור שלהם הוא סיפור של אנשים שרוטים, פגועים; אנשים שבמשך עשרות שנים חיו בצל, עסקו בצללים, שכחו במידה רבה להבדיל בין טוב לרע, בין לגיטימי לפושע, בין חוקי לפלילי. הם לא עשו את זה מרוע; הם פשוט מילאו את התפקיד שייעדה להם המדינה ששלחה אותם.


הסיפור של אברום שלום הוא השתקפות ישראלית קלאסית: הלפני והאחרי

הדמות המרתקת מכולן היא דמותו של האיש שדבק בו הכתם השחור מכולם: אברהם שלום. האיש שהיה הכי חזק, הכי אכזר, האיש – שכמו שעמיתיו אמרו עליו – שאלה שהכירו אותו לא "כיבדו אותו" אלא "פחדו מפניו". היום האיש הזה זקן וחולה; גופו וידיו רועדות; איש בסתיו של חייו; אבל כשהוא אומר את דבריו, אתה לא יכול לא לשמוע אותם. אפילו ממבט של אחרי שלושים וארבעים שנים, אתה יכול לראות את האיש הכוחני והבטוח בעצמו שהיה עד לפרשת קו 300 – ומה שנשאר ממנו אחרי הפרשה המכוננת ההיא. מדהים לראות. מטה-מורפוזה בקלוז-אפ אחד.

יובל דיסקין. גם הוא, אפילו הוא (דן בר-דוב)

והוא היה האיש היחיד שאמר את מה שאף אחד כאן לא מעז להגיד: "לא, אנחנו לא דומים לנאצים, הנאצים זה סיפור אחר; אבל אנחנו בהחלט דומים לצבא הכיבוש של גרמניה. הצבא שהשתלט וכבש את פולין ואת צ'כיה ואת בלגיה ואת הולנד ואת צרפת…". כן, אברהם שלום אמר את זה. אברום הקילר. הציוני החדש. האכזר. הבלתי מתפשר. הכוחני. האיש שהיה בן דמותו ומשלימו, איש הביצוע של יצחק שמיר. כמה מוכנים היו להישבע בשמו פעם? כמה יחתמו על דבריו היום?

ובסוף, אחרי כל השנים, כל המתים וכל המעונים; אחרי כל הפיגועים והמחתרות; אחרי ההתנחלויות והמעצרים והעוצר והטלטולים; אחרי הפצצות המתקתקות והפצצה בפלאפון; אחרי האוטובוסים בת"א ובירושלים, בצומת בית-ליד ובחדרה ובעפולה; והרצח ההוא של ראש ממשלה; אחרי החתרנות המשיחית והמחתרת היהודית הרצחנית; אחרי השליטה במיליוני אנשים שהמדינה ראתה בהם אבק אדם; אחרי כל הרוע והכוח, אחרי כל שנות הכיבוש, ההתעמרות, הגזל והאכזריות; אחרי כל אלה נשארת אמירה אחת מזוקקת, משותפת לכולם: המנהיגות בגדה. אנחנו, אנשי החושך והצללים, נתנו להם את כל הזמן, אפשרנו להם את השקט, את האפשרות לקבל כל החלטה. כן, תחליטו מה שתחליטו: כיבוש וסיפוח – או נסיגה והיפרדות. אבל המדינה הקפידה ומקפידה עד עצם היום הזה לא להחליט. לא לעשות. המדינה בגדה בהם. בעצמה. בנו.

ובסוף, אחרי שעתיים, אתה יוצא מהאולם החשוך לחורף התל-אביבי, ואתה יודע שמה שאתה מרגיש זה בדיוק מה שיש: חורף, קור, רטיבות, עלטה. ועם שלם שצועד בגאון אל עבר התהום.

[related-posts title="כתבות ומאמרים בנושא שב"כ ושטחים"]

2 Comments

  1. שרה
    14 בינואר 2013 @ 21:28

    פסימי. מפחיד. אבל מה עושים? הרי התמימות, היושר, האהבה, הנאמנות מתו מזמן. לא רק אצלנו. גם אצלם, בכל העולם. ועולם כמנהגו נוהג. ומדינתנו אינה יוצאת מן הכלל.

  2. יותם
    11 בינואר 2013 @ 18:37

    יפה, מדכא, נוקב.
    תודה.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן