שבועיים לפני הבחירות, ונראה כי אפשר להמר בזהירות על מי שמסתמנת כהפתעת הבחירות של 2013. מדובר במפלגת ארץחדשה בראשותם של אלדד יניב ורני בלייר, אשר סרטוני "השיטה" שיצרו כבר נפוצים ברשת כמו וירוס. אומנם הסקרים הרשמיים עדיין לא מאששים הימור זה, אך בהתבסס על זה שהם נהנים מתמיכה של צעירים ואנשים רבים אשר אינם נוהגים לענות לטלפון הנייח בביתם, או לענות על סקרים בכלל, והעובדה שהקמפיין שלהם מבוסס על הרשת בעיקר ושרשימתם לא נשאלה כאופציה בסקרים עד לאחרונה – אפשר להניח שזוהי הפתעה החומקת מתחת לרדאר. יניב מוכן להישבע, שעל פי הנתונים שיש בידיהם הם צפויים לקבל לפחות 5-6 מנדטים.

טועה מי שחושב שארץחדשה גונבת קולות למחנה המרכז-שמאל. ייתכן שאם יבצעו ניתוח מאפיינים של המצביעים הפוטנציאלים, יתגלה שמרביתם עונים על הקריטריונים והאמונות של מחנה זה, אך ככל הנראה אותם האנשים לא היו נותנים את קולם למפלגות המייצגות אותו. זאת, משום שכנראה לא היו מצביעים כלל, היו משלשלים פתק לבן או היו נותנים את קולם למפלגה בעלת סיכוי אפסי לעבור את אחוז החסימה. זהו הדפוס החוזר על עצמו במרבית מערכות הבחירות – הצבעת הייאוש.

בכל מערכת הבחירות קמה המפלגה אשר שואבת אליה את המיואשים, את אלו שחשים שאין להם למי להצביע, ש"הכל ממילא דפוק ולא ישתנה", "שגם ככה כולם אותו הדבר" ו"כולם מושחתים". המפלגה הזו יכולה להיות נגד (שינוי) או שהיא יכולה להיות בעד (גמלאים), כוחה יכול לגדול בגלל קמפיין מפחיד של שנאה (ישראל ביתנו) או סתם "בשביל הקטע" (עלה ירוק). אלדד יניב מצא את הנישה החדשה להפנות אליה את המיואשים – הון-שלטון. לא שזהו אינו נושא ראוי שיש לתת עליו את הדעת, השאלה היא אם הפיתרון שלו יבוא דרך גימיקים למיואשים.

יניב יכול להבטיח הכל כדי להיות הדון קישוט הבא של הייאוש, הוא יכול להבטיח שילאים בחזרה את ים המלח, שילאים את שדות הגז, אפילו שימנה את ג'קי אדרי ל"ראש מטה המאבק להחזרת ים המלח לעם ישראל" (מאיפה התקציב למטה?), הכל רעיונות יפים וטובים, אבל הסיכוי שיתממשו הוא אפסי. אבל מיואשים לא מחשבים סיכויים, הם מחפשים הבטחות נועזות וחדשות שידליקו להם מחדש את העניין בפוליטיקה.

יניב הוא שועל פוליטי ותיק, הוא חד ובעל יכולות ניתוח פוליטיות שיש למעטים בארץ. הוא יודע מה הקהל מחפש, לפני שהקהל מבין בעצמו. כשלא היו מספיק קונים ל"שמאל לאומי", הוא ישב קצת באוהלי המחאה והחליט שהמוצר הבא זה מלחמת חורמה בטייקונים, והצהרות שיהיה אופוזיציה לכולם ויסתובב עם מצלמות בכנסת. ידע יש לו למכביר על "השיטה" והוא יתבל אותו בתבליני דרמה, מתח וקוריוזים שעברו עיבוד מחדש במוחו. כך למשל ייצר דרמה סוחטת דמעות על התנצלותו בפני ג'קי אדרי אותו פגש לראשונה באותו כנס. אני, בתור מארגן אותו הכנס יודע שלפניו הוא כבר נפגש עם אדרי פעמיים. אבל, כידוע, בדרך לסיפור טוב לא עוצרים אצל האמת.

הצבעה למפלגות ייאוש היא תמיד יותר סקסית, מפתה וגורמת לתחושת אופטימיות ורעננות. ההיסטוריה יכולה לבשר לנו שלרוב היא נמשכת קדנציה אחת או מקסימום שתיים בלבד. יש הרבה מה לשנות בפוליטיקה הישראלית, בוודאי שגם ביחסי ההון-שלטון, נושאים אלו חשובים מדי בשביל שנשאיר אותם לטיפולן של מפלגות הייאוש. "יאללה בלגן" בכנסת עם חסינות ומצלמות, זה זול מדי בשביל לקנות קולות. מזכיר קצת את התמיכה ברצונו של איל ברקוביץ' להיות המאמן הבא של נבחרת ישראל – ממילא לא נשיג תוצאות טובות, אז לפחות שיהיה מצחיק ומעניין.

רועי שבתאי, סטודנט לתואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטה העברית, ופעיל לשעבר ב"שמאל הלאומי".

[related-posts]