זהו, זה קרה. העונה השנייה של סדרת המופת הבריטית "מראה שחורה", עלתה ל- VOD  של הוט, וסיפקה לרבים סוף שבוע של מחשבות מטרידות. שלושה פרקים נוספים המתארים סיטואציות מצמררות מעולמות מקבילים או עתידניים הצטרפו לשלושת קודמיהם, והמשיכו את קו העלילה המופתי של העונה הראשונה.

"מראה שחורה", למי שבילה את השנתיים האחרונות בחלימה בהקיץ, היא סדרה בריטית שעלתה לראשונה בשנת 2011, ובשלושה פרקים בלבד הצליחה לטלטל אל העולם. כל פרק מציג סיפור שונה, עם דמויות שונות ובזמנים שונים, כאשר במרכז – סיטואציה שהיא מצד אחד עתידנית ובדיונית, ומצד שני נמצאת מעבר לפינה הטכנולוגית. בכל פרק מחדש, נאלצים הצופים להתמודד עם מחשבות מטרידות על השביל בו החברה המערבית צועדת, אל עבר מה שאנו מכנים "קידמה".

בשלושת הפרקים הראשונים של הסדרה הוטחו בפנינו קונפליקטים שונים, מולם אנו עשויים לעמוד בשנים הקרובות, אם לא בחודשים הקרובים, ואולי כבר היום: מהן ההשלכות של ההתמכרות אל מסכי הטלוויזיה והמחשב? כמה רחוק עוד תלך תרבות הריאליטי? מה היה קורה אם היו מוחדרים למוחינו שבבים עם תיעוד כל חיינו, כך שיכולנו, בכל זמן נתון, להריץ אחורה ולהזכר מה קרה בכל יום ובכל רגע בעברנו? העונה הזו זכתה בפרסי אמי וגלובוס הזהב, אך יותר מכל נתנה לנו, הצופים, הצצה מצמררת אל עבר המחר.

שנתיים מאוחר יותר, ממש עכשיו, עלתה העונה השנייה של הסדרה, ובה שלושה פרקים נוספים, עם שלוש סיטואציות מטרידות נוספות. בפרק הראשון, אנחנו, הצופים, נחרדים לגלות האם בעידן הרשתות החברתיות, אדם שנפטר באמת חולף מן העולם. מה היה קורה אם יכולנו להמשיך להתכתב, לדבר בטלפון, ואפילו לפגוש שחזור של אהובינו המתים, בזכות פעילויותיהם באינטרנט?

בפרק השני, לוקחת אותנו "מראה שחורה" אל נקודת הקיצון של הצורך המתמיד שלנו לתעד כל דבר דרך המכשירים הניידים שלנו. איך היה נראה העולם שלנו אם כולנו היינו תחת היפנוזה שגורמת לנו לתעד כל מקרה, כל אדם וכל אסון, ולהגיב בפאסיביות ובאדישות לכל אלה? ומה אם זו כלל לא היפנוזה?

בפרק השלישי  אנו מקבלים הצצה אל בדיחה פוליטית שהולכת רחוק מדי, ועל עולם הפוליטיקה בעתיד הרחוק, הקרוב, ואולי כבר עכשיו.

ייחודיותה של "מראה שחורה" אינה במתח, בזעזוע או בדרמה. סדרות כאלה, טובות וטובות פחות, כבר ראינו בשפע. מה שמייחד את "מראה שחורה" הוא המראה. ההכרח של הצופה להביט במרקע ולראות את עצמו, את חבריו, את משפחתו. בכל פרק, נראה שאנחנו צופים בסדרת מדע בדיוני, נראה שכל פרק לוקח סיטואציה או תופעה טכנולוגית מחיי היומיום שלנו ומקצין אותה אל מעבר לגבולות הדמיון.  בפועל, אנו נאלצים להבין בכניעה ש"הם" זה בעצם "אנחנו". הסיטואציות הבדיוניות האלה, יכולות לקרות מחר, אפילו היום.

מראה שחורה מאפשרת לנו להביט מלמעלה על העולם המערבי, הנאור, המפותח, ולחשוב על ההשלכות של מה שיצרנו ושל מה שאנו עתידים ליצור. מטרתה לא סתם להפחיד, אלא לגרום לנו לעצור, לחשוב לאן הגענו ולאן אנו עומדים להגיע, ולהיזכר שאין מה לעשות. שבסופו של יום, ממש כמו הדמויות המככבות בכל פרק, אנו נותרים פאסיביים מול המרקע, בעולם שממשיך בדרך המלך הטכנולוגית.

אל תצפו למסר אופטימי וחינני, או לקריצה אל עבר עולם יפה יותר. מבעד למראה השחורה, סוף טוב לא באמת קיים, וזו המציאות המוטחת בפנינו. אין ספק שעם הקידמה השתפרה תוחלת החיים בכל מובן אפשרי, אבל כמו בכל החלטה או מעשה, אין מנוס מההשלכות. אין ברירה אלא להביט במראה, בלי יכולת לברוח, ולהסתכל על מה שנהיה מאיתנו.

"מראה שחורה" נחשבת פורצת דרך, מהפכנית ומופתית, למרות, ואולי בזכות העובדה שהיא בועטת לנו ישר בקרביים. היא מטלטלת, סוחפת, ובניגוד לרוב חברותיה למסך הקטן, גורמת לנו לעצור ולחשוב. יש שיאמרו שטלוויזיה היא טלוויזיה- בידור להמונים, "לחם ושעשועים", "חרושת התרבות" ותו לא. לכל אלה אמליץ לשבת ולצפות ב"מראה שחורה": שישה פרקים, לא יותר, שישנו את תפיסת עולמכם.