נשים, וגברים הומוסקסואליים, מקבלים שפע של הזדמנויות לבחון את הזהות שלהם ולהתמודד איתה. אבל מה עם הגבר ההטרוסקסואל? לדעתי, הוא מדוכא לא פחות

מאת נוי כרמל

הגבר ההטרוסקסואל המערבי עומד בראש פירמידת הדיכוי החברתית. על פניו מצבו החברתי הוא בגדר הטוב ביותר האפשרי. כל שאר הקבוצות המגדריות נדרשות להידמות לו והוא אינו נדרש להידמות לאף אחד, אלא לעצמו. לטעמי, מצב זה כופה על ההטרוסקסואל דיכוי סמוי. דיכוי גלוי הוא מקומם ופוגעני, אך הגילוי הוא גם יתרון, עם מה שגלוי לעין קל יותר להתמודד. ואילו מה שסמוי מהעין עדיין נוכח ומשפיע על המציאות, אלא שקשה יותר להתמודד איתו.

מעמד האישה, גם בחברה המערבית הנאורה, נחוּת מהגבר. הנשים נתפשות כחלשות ובלתי יעילות, הן מוצגות כרגישות יתר על המידה, עובדות במקצועות נחשבים פחות, ומשתכרות פחות מגברים. מיניותן – על אף מהפכות חוזרות ונשנות – נדחקת הצידה, ועוד ועוד…

כבר במאה ה-19 החלה לקום התנועה הפמיניסטית, שנאבקה מאבקים פוליטיים וחברתיים: על זכות הצבעה לנשים, על שוויון בעבודה ובשכר, על מעמד משפטי שווה, על תפקידים ציבוריים ועל יחס הוגן מצד העולם הפטריארכאלי, או אפילו על החלשת המרכיב הפטריארכאלי של העולם.

המאבקים הפוליטיים זימנו לנשים את האפשרות לבחון את זהותן. המאבק מול יחסו המזלזל של הגבר, מול הקיבעון שהעולם כופה עלי, מזמן אפשרות לבדוק מי אני באמת, מה אני כופָה על עצמי, מה מקורות הכוח שלי, מה החולשות, איפה אני מול הסטריאוטיפ, הוא מתאים לי, הוא לא מתאים לי, ובעיקר מי ומה אני רוצה להיות.

אין היום אישה בעולם המערבי שלא מכירה את המילה פמיניזם

נשים עשו זאת בכל דרך אפשרית, מהפגנות ומאבקים פוליטיים, דרך יציאה לעבודה, שינוי התנהלות בבית, קבוצות נשים, ספרות, אמנות, קולנוע, אקדמיה, שיחות סלון… וכו'. אין היום אישה בעולם המערבי, שלא מכירה את המילה פמיניזם. רוב הנשים גם זוכות לבחון את נשיותן בצורה מורכבת בהרבה מרוב הגברים – גם אם נותרו להן צעדים רבים לעשות.

מהגברים נדרש הרבה מול המהפכה הזו, הם נדרשו לוותר על חלק מכוחם ומעמדם, הם נדרשו לתת לנשים מעמד שווה, לעשות קצת יותר בבית. להתייחס אל האישה כאל יותר מאובייקט מיני, ובעיקר – לצמצם את הפער בין המעמדות. הדבר העיקרי שלא נדרש מגברים הוא לבחון לעומק את זהותם, כפי שנשים זכו, ואולי גם לפעמים נדרשו, לעשות. בהרבה מובנים אפשר לומר שהגבר נדרש לרומם את האישה למעמד של “גבר”, הוא לא נדרש לבחון ולשנות את גבריותו.

הומוסקסואלים זוכים גם הם להזדמנות פז לבחון את זהותם. הפרדיגמה הבסיסית של הזהות הגברית – המשיכה לנשים, אינה מוכרת להם. אם אני נמשך לגברים, בניגוד למצופה ממני, יכול להיות שיש עוד תבניות חברתיות שלא מתאימות לי. יכול להיות שאני לא כזה אטום רגשית, ומותר לי להביע את עצמי, יכול להיות שאני דווקא מחפש מגע בחיים שלי, יכול להיות שאני מוכשר יותר בתחמי הרגש והיצירה, ופחות בתחום האנליטי הטכני. יש לי הזדמנות לשבור את המסגרת הנוקשה שנכפתה עליי מלידה. מובן שתכונות אלה אינן מאפיינות רק הומוסקסואלים, אף שהן שאובות מעולם הדימויים המגדרי, אלא שלהומוסקסואלים יש יותר הזדמנויות לבחון את זהותם מולן, ומול דימויים רבים נוספים, בשל שבירת התבנית הבסיסית של המשיכה המינית. ודאי שלא כל אחד מנצל הזדמנויות אלו, אבל הן שם.

המאבק הפוליטי שמנהלים לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים, בקצרה להט”ב, הוא הזדמנות נוספת לבחינת הזהות העצמית. מי שנאבק על שוויון זכויות ועל יחס הוגן מצד החברה, סביר יותר שיבחן את זהותו העצמית. ואכן במאה ה-20 חלה התפשטות מרשימה של הלהט”ב, בכל תחומי הפוליטיקה, החברה, התרבות, האקדמיה, העיתונות ועוד, ויצרה להומוסקסואל הזדמנות נוספת לבחון את זהותו העצמית.

ההטרוסקסואל נדרש שוב לקבל, להעניק שוויון זכויות ולרומם את מעמדו של ההומוסקסואל, כאילו היה הטרוסקסואל שפשוט נמשך, במקרה, לגברים. ההטרוסקסואל לא נדרש לבחון את זהותו, את מאפייני אישיותו ובעיקר את גבריותו. בחינה כזו מאיימת מדי על ההטרוסקסואל. נוח לו יותר לראות בהומוסקסואל חריג שווה זכויות, או גבר הטרוסקסואל כמוהו, שפשוט יצא לטיול אקזוטי. אין בכוונתי לומר שיש משהו שונה במבנה האישיות הבסיסי של הומוסקסואלים והטרוסקסואלים, אלא שההזדמנות לבחינת הזהות המגדרית מתפספסת.

על שתי קבוצות המגדר, נשים והומוסקסואלים, מופעל דיכוי פעיל, דיכוי שבו נעוצה ההזדמנות הבסיסית לבחינת הזהות. סביר להניח שאם ההגמוניה החברתית הייתה נשית, נשים לא היו מפתחות תנועה פמיניסטית, לפחות לא בקצב בו היא התפתחה. כמו כן, אם הומוסקסואליות הייתה הגמונית, כנראה שהומוסקסואלים לא היו מפתחים תנועה חברתית להט”בית ובוחנים את זהותם כפי שהם עושים היום. יש להיאבק בדיכוי, בכדי ליצור לו אלטרנטיבה. יש להכיר בו ובדרך בה הוא פועל עלינו, בכדי להיאבק בו.

משימתנו קשה, כי לרוב אנחנו עיוורים לדיכוי הזה. קל להבחין בכך שהמשכורת שלך נמוכה יותר מזה של שכנך, קשה יותר להבחין בזאת שאתה עוצר את ביטויי הרגש שלך

עלינו ההטרוסקסואלים מוטלת משימה קשה ומפרכת. עלינו להכיר בכך שהחברה המקדשת את ההטרוסקסואליות כנורמה, היא בעצם מציאות שמתעצמת עלינו, ומדכאת גם אותנו. עלינו להכיר בכך שאנחנו וכלל סביבתנו מתפקדים כסוכני חיברות, דכאניים לעיתים. העיקר הוא להתמודד עם זהותנו, להתמודד עם הזהות המגדרית שנכפתה עלינו וליצור מולה גבריות חדשה, גבריות “אחרת”, כזו שגבולותיה פתוחים ומטושטשים יותר.

משימתנו קשה, כי לרוב אנחנו עיוורים לדיכוי הזה. קל להבחין בכך שהמשכורת שלך נמוכה יותר מזה של שכנך, קשה יותר להבחין בזאת שאתה עוצר את ביטויי הרגש שלך. קל יותר גם להיאבק על אפלייתך בשכר, מאשר להיאבק על זכותך להביע רגש, להיות פגיע, שביר ומגוון בתחושותיך. אבל כפי ששכר גבוה יותר מאפשר לנו רווחה כלכלית, מנעד רגשי מורכב יותר מאפשר לנו רווחה נפשית. זהו רק קצה הקרחון של קיבעונות וגבולות הגבריות ההטרוסקסואלית במערב, לפנינו משימה קשה, מפרכת ובעיקר חשובה ומשחררת.

מוטב שתנועות השחרור השונות, הנשית, הלהט”בית והגברית, יַחְברו לתנועה משותפת ויחתרו לא לשחרור מגדרי, כי אם לשחרור האדם, על כלל התכתיבים המגדריים הפועלים עליו. לטעמי, רק מתהליך כזה יבוא שחרורו האמתי של כל מגדר, כל אדם וכל חווה.

קריאה נוספת:

• אחרי חמש שנים נחשפה הזהות המגדרית של סשה
• פתאום, מול גבר, הרגשתי הרבה יותר חשוף