"רשויות המדינה חייבות לנהוג ברוחב לב, באנושיות ובפתיחות ולפעול בנפש חפצה, מתוך רצון להקל את סבלם של ניצולי השואה. הדעת אינה סובלת שחסמים בירוקרטיים יעכבו את הטיפול בניצולים אלו, שעברו שבעת מדורי גיהנום בשואה הנוראה שהתחוללה לעם היהודי באירופה ובארצות נוספות". כך כתב מבקר המדינה בדוח ביקורת מיוחד, שפרסם בשנת 2007, בעניין הסיוע הניתן לניצולי השואה.

"חובה ראשונה במעלה עלינו, כמדינה וכחברה, לדאוג לניצולי השואה בשנות חייהם האחרונות, כשמספרם מתמעט מדי יום ביומו. מצב בריאותם של חלק נכבד מתוכם חמור ומעורר דאגה קשה", הוסיף וכתב המבקר. אך מן התלונות שקיבלה נציבות תלונות הציבור, בעניינם של ניצולי השואה, מתברר כי דבריו אלה של המבקר – אינם תמיד נר לרגלי הרשויות.

תלונותיהם של ניצולי השואה עוסקות בעיקר בעיכוב הטיפול בפניותיהם להכיר בהם כניצולי שואה, ועקב כך בעיכוב בנתינת ההטבות הנובעות מהכרה זו, כגון גמלה חודשית, דמי הבראה שנתיים, הנחה בתשלום על תרופות הכלולות בסל הבריאות, הנחה בתשלום הארנונה, פטור מאגרת טלוויזיה והנחה בתשלום חשבון החשמל. ניצולי השואה מלינים על עיכוב הטיפול בפניותיהם לרשויות, על טיפול שגוי ולא מקצועי ועל נוקשות בטיפול.

"נוכח גילם של ניצולי השואה נכונים דברים אלה כיום ביתר שאת", נאמר בדו"ח נציב תלונות הציבור, "ולפיכך שמה הנציבות דגש מיוחד בטיפול בתלונותיהם של הניצולים, ועושה ככל יכולתה כדי לסייע להם, לזרז את טיפול הרשויות בעניינם ולקדם את מימוש זכויותיהם".

והנה כמה דוגמאות לתלונות שעניינן זכויות ניצולי השואה:

באחת מהתלונות ביקש עורך דין המייצג ניצול שואה, מהרשות לזכויות ניצולי השואה, להכיר במרשו, יוצא לוב, כניצול שואה. הוא פנה לרשות וביקש לצלם את תיקו של הניצול, ובו תביעתו משנת 2001 להכיר בו כניצול שואה. ואולם כל פניותיו הושבו ריקם בטענה שהתיק נמצא בבית המשפט ולא ניתן לצלמו.

לאחר שפניות המתלונן לא נענו במשך כשנה וחצי, וכדי שתשלומי התגמולים המגיעים למרשו לא יעוכבו עוד, ביקש עורך הדין מהרשות להכיר במרשו כניצול שואה לכל הפחות מאפריל 2010, אף שאת תביעתו הראשונה בעניין זה הגיש עוד בשנת 2001. עורך הדין הסתמך בבקשתו על החלטה עקרונית שקיבלה הרשות בשנת 2010 להכיר בזכאותם של ניצולי השואה יוצאי לוב לתגמולים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, בלי לקיים חקירה פרטנית בעניינו של כל ניצול. ואולם גם הפעם לא נענתה בקשתו בטענה שהתיק נמצא בבית המשפט.

 בירור התלונה העלה כי התיק הועבר לבית המשפט לצורך שמיעת עדותו של הניצול בתיק של ניצולה אחרת הנידון בבית המשפט. התיק היה בבית המשפט כמעט שנתיים, ובפרק זמן זה לא טופלה שום פנייה של המתלונן לרשות בעניינו של הניצול. רק בעקבות התערבותה של הנציבות הוחזר התיק מבית המשפט לרשות, וזו החלה לטפל בבקשת המתלונן להכיר במרשו כניצול שואה.

במקרה אחר טענה ניצולת שואה, כי אף שבית המשפט החליט כי על הרשות להכיר במחלת הסוכרת שממנה היא סובלת כמחלה שנגרמה בשל רדיפות הנאצים, לא יישמה הרשות את ההחלטה במשך יותר משנה. זאת, בנימוק שלא נודע לה על ההחלטה מאחר שהתיק של המתלוננת עדיין לא חזר אליה מבית המשפט.

בירור התלונה העלה כי תיקה של המתלוננת לא הוחזר מבית המשפט לאחר הדיון בעניינה, ובשל כך לא פעלה הרשות לבצע את החלטת בית המשפט. בתחילה סברה הרשות כי תיקה של המתלוננת אבד, ורק בעקבות התערבותה של הנציבות היא שחזרה את התיק והחלה לטפל בענייניה של המתלוננת. התיק המקורי נמצא לאחר מכן והוחזר מבית המשפט.

נציבות תלונות הציבור העירה לרשות לזכויות ניצולי השואה כי היא רואה בחומרה את העיכוב הממושך בטיפול בענייניהם של ניצולי השואה עקב העברת תיקיהם לבית המשפט, וקראה לה, בין היתר בשל גילם המתקדם של הניצולים, להסיר את העיכובים המונעים מהם לממש את זכויותיהם.

הרשות הודיעה לנציבות כי לפי נהלים חדשים שגיבשה, אין לעכב עוד את הטיפול בפניות של ניצולי השואה שתיקיהם הועברו לבית המשפט. בנהלים אלה נקבע כי אם מוגשת בקשה של ניצול שואה שתיקו מצוי בבית המשפט, על הרשות לשלוח שליח לבית המשפט ולצלם את התיק, זאת כדי לאפשר לרשות לטפל בבקשתו של הניצול.

עוד הודיעה הרשות כי היא בוחנת אפשרות לסרוק בקשות של ניצולים, כדי שיהיה ניתן לטפל בהן גם כשתיקיהם של הניצולים נמצאים בבית המשפט.

במקרה אחר סירבה ועדת הערר, הפועלת הבית משפט השלום, לשלוח לניצולת שואה בפקס, החלטה שהתקבלה בעניינה. ניצולת שואה, הגישה לוועדת הערר – ואולם הערר הוחזר לה בלי שנפתח לגביו הליך, משום שהמתלוננת לא צירפה אליו את נוסח ההחלטה.

המתלוננת שבה והגישה את הערר, והפעם צירפה אליו את נוסח ההחלטה. ואולם לדבריה, היא נתקלה בקשיים ביצירת קשר עם מזכירות ועדת הערר, וכמו כן סירבה המזכירות, חרף בקשותיה החוזרות ונשנות, לשלוח אליה בפקס החלטות שקיבלה ועדת הערר בעניינה.

בירור התלונה העלה כי מידע בדבר דרכי ההתקשרות עם מזכירות ועדת הערר אינו מצוין כלל באתר האינטרנט של מערכת בתי המשפט. הנציבות העירה להנהלת בתי המשפט על הצורך לציין מידע כזה באתר, ובעקבות ההערה הוסיפה הנהלת בתי המשפט לאתר את פרטיהן של כל ועדות הערר הפועלות בבתי המשפט, ובכלל זה את כתובותיהן של שלוש ועדות הערר הפועלות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ואת מספרי הטלפון והפקס של מזכירויות הוועדות.

אשר לסירוב המזכירות לשלוח למתלוננת את ההחלטות בפקס, הנהלת בתי המשפט מסרה כי על פי תקנות סדר הדין האזרחי, ניתן לשלוח החלטות בפקס רק לעורך דין – ואילו המתלוננת הגישה את הערר בעצמה ולא יוצגה על ידי עורך דין.

הנציבות הודיעה להנהלת בתי המשפט כי היא אינה מקבלת את עמדתה: מאחר שהפונים לוועדת הערר הם רובם ככולם ניצולי שואה קשישים וחולים, יש לנהוג בהם ביתר גמישות ולעשות כל שניתן כדי להקל עליהם, ולא להקשות עליהם בעניינים טכניים במקום שהדבר אינו הכרחי.

בעקבות כך הודיעה הנהלת בתי המשפט לנציבות כי הורתה למזכירויות שלוש ועדות הערר, כי אם עורר מבקש לקבל בפקס החלטה של אחת מוועדות הערר, יש לשלוח אותה אליו בפקס, בד בבד עם שליחתה בדואר רשום.

במאי 2011 חתמו משרד האוצר וקופות החולים על הסכם הקובע כי מבוטחי קופות החולים, שהם ניצולי שואה, יקבלו הנחות על תרופות מרשם הכלולות בסל התרופות. על פי ההסכם, ניצולים בני 75 ומטה יקבלו הנחה בשיעור של 50%, וניצולים בני 75 ומעלה יקבלו הנחה בשיעור של 60%.