[rating=1]

הסרט "מנתק המים" מתחיל נהדר: שוט סטטי בו גבי (משה איבגי) מחכה לבשורה על משרה מיוחלת בביטוח הלאומי. לאחר תקריב ארוך מאוד על פניו, כמעט נצחי, מגיע סוכן ומבשר לו כי מצא עבורו עבודה כמנתק מים בעירייה. פה בעצם, נגמרת עלילת הסרט. במהלך הסצנות חסרות התוכן אנו רואים את גבי נע ונד כזומבי סהרורי בין חצרות בתים ומנתק מים לאנשים קשיי יום, ובשביל לשבור שיגרה מהעבודה, הוא מגיח לצפות בבנו הצעיר משחק כדורגל.

הסרט הבנוי מאסופה ארוכה של שוטים סטטיים, שבהם גבי מתהלך בדיכאון עמוק, מנסה לא להיקשר רגשית לאלו שאינם יכולים לשלם את חשבון המים, ונכשל גם ביצירת אמפתיה בקרב הצופים. מאוד מוזר, כיוון שמשה איבגי זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בחיפה שנה שעברה, עבור תפקידו בסרט זה. הטקסט של איבגי ב"מנתק המים" מוגבל לשורות בודדות בלבד, ומלבד מספר מבטים הזויים וחסרי מבע, כבר ראינו אותו משחק הרבה יותר טוב בשלל תפקידים אחרים.

במהלך הסרט, המצלמה הנייחת צופה באריכות בהליכתו האינסופית של גבי חוצה שדות, חצרות, ושבילי עפר, מתוך מטרה לנתק מים, אך זו רק יוצרת אי נוחות עבור הצופה. לא בגלל תוכן עוכר קרביים חס וחלילה, נהפוך הוא, בגלל שזה פשוט משעמם.

כסרט הביכורים של הבמאי הצעיר עידן הובל, אפשר להבין שהוא ניסה לחדור למארג הקולנוע האירופאי הקלאסי, הבנוי בצידו הטכני משוטים ארוכים ואיטיים. בפנתיאון זה נמצאים, בין השאר, הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס ("מבטו של יוליסס") והבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילאן ("היו זמנים באנטוליה"), אך גם בשביל להגיע לקבוצת איכות זו, יש לדעת ליצור עניין, צבע, מיזנסצנה, אי שימוש בקירות לבנים כרקע, או הימנעות מוחלטת משימוש בהקשת קליד פסנתר בודד ורועם כנעימת הסרט.

בשנה שעברה הסרט "ההתחלפות" נחשב לאסון אמנותי של הקולנוע הישראלי, כיוון שגם שם היה מחסור בעלילה והסרט נחשב לעינוי הבוחן את סבלנות הצופים. לבמאי של "מנתק המים" יכול היה לצאת סרט מדהים, אם היה ממשיך לפתח את הרעיון. זה גאוני לקחת מקצוע כה יוצא דופן, כמו מנתק מים, ולהדביק שם איזושהי התרחשות. חבל שלגיבור לא קורה כלום, ויותר מכך, לצופה לא קורה כלום, מלבד אולי איזו קללה עסיסית בסיום, או מלמול של המשפט "בזבוז יקר של 76 דקות".