לא רציתי לכתוב את המאמר הזה. אבל הייתי מוכרח.

אני אוהב את מצרים. אני אוהב את העם המצרי. ביליתי שם כמה מן הימים המאושרים ביותר בחיי. לבי שותת דם כשאני חושב על מצרים. ואני חושב עליה כל הזמן. אני לא יכול לשתוק כשאני רואה מה קורה שם, שעת-טיסה מביתי.

יש להגדיר קודם כל במלים פשוטות מה קורה שם.

 מצרים נפלה לידי רודנות צבאית אכזרית, חסרת-חמלה, פשוטו כמשמעו. לא כשלב-מעבר זמני. לא בדרך לדמוקרטיה. לא שום דבר כזה. כמו הארבה בימי קדם, הקצינים ירדו על ארץ הנילוס. אין סיכוי שהם יוותרו עליה מרצונם.

גם לפני כן היו לצבא המצרי זכויות מפליגות ונכסים אדירים. הקצינים שולטים בחברות-ענק, חופשיים מכל פיקוח וחיים על משמני הארץ הרזה הזאת.

עכשיו הם שולטים בכל. למה שיוותרו? מי שמאמין שהם יעשו זאת, סתם כך, מרצונם החופשי, זקוק לבדיקה בראשו. די להסתכל בתצלומים. מה הם מזכירים לנו?

שורה של גנרלים שבעים, מכוסים במדליות, שלא לחמו מעולם בשום מלחמה, בעלי כובעי-מצחייה נוקשים מקושטים בזהב – איפה ראינו תצלומים אלה בעבר?

ביוון של הקולונלים? בצ'ילה של פינושה? בארגנטינה של רבי-העינויים? בתריסר הארצות הדרום-אמריקניות האחרות? בקונגו של מובוטו? באוגנדה של אידי אמין?

כל הגנרלים האלה דומים זה לזה. מראה אחד לכולם. הפנים הקפואות. הביטחון העצמי. האמונה המוחלטת שהם שומרי-האומה היחידים. האמונה המוחלטת שכל מתנגדיהם הם בוגדים נקלים שיש לתפוס אותם, לכלוא אותם, לענות אותם, להרוג אותם.

מצרים המסכנה.

איך זה קרה? איך הפכה מהפכה מפוארת למחזה מכוער כזה?

איך קרה שמיליוני אנשים מאושרים, ששיחררו את עצמם מרודנות ברוטלית, שנשמו את הנשימות הראשונות של חרות, שהפכו את כיכר השחרור (זה פירוש השם תחריר) ללפיד של תקווה לאנושות כולה – איך קרה שהידרדרו לתהום הזאת?

השגיאות של דור שגדל על "התקשורת החברתית"

בהתחלה היה נדמה שהמורדים עשו את כל הדברים הנכונים. קל היה לחבק את האביב הערבי. הם הושיטו יד זה לזה. חילוניים ודתיים עמדו ביחד מול כוחות הרודן המזדקן. היה נדמה שהצבא תומך בהם ומגן עליהם.

אך כבר אז נראו השגיאות הקטלניות לעין, והצבעתי עליהן בשעתו. השגיאות האלה אינן מיוחדות למצרים; הן היו משותפות לכל התנועות למען הדמוקרטיה, החרות והצדק החברתי, שקמו בעולם בעת האחרונה, גם בישראל.

אלה הן השגיאות של דור שגדל על "התקשורת החברתית", על האינטרנט המהיר, על היכולת להגיע תוך דקות להמון רב. זה עודד תחושה של כוח בלי מאמץ, של היכולת לשנות דברים בלי התהליך המפרך של ארגון המוני, בלי בניית כוח פוליטי, בלי אידיאולוגיה, בלי מנהיגות, בלי מפלגות. התעוררות אנרכיסטית, שלמרבה הצער אינה יכולה לעמוד מול כוח אמיתי, יציב ומאורגן.

כאשר הגיע הרגע המאושר וניתן היה לקיים בחירות חופשיות, כל ההמון הבלתי-מאורגן הזה של צעירים וצעירות עמד מול כוח שהיו לו כל התכונות שחסרו לו עצמו: ארגון, משמעת, אידיאולוגיה, מנהיגות, ניסיון, אחדות.

האחים המוסלמים.

האחים ושותפיהם האסלמיסטים ניצחו בבחירות החופשיות, ההוגנות והדמוקרטיות מול אוסף כאוטי של קבוצות ואישים חילוניים וליברליים. זה קרה לפני כן בארצות ערביות אחרות, כמו אלג'יריה ופלסטין.

המוני הערבים האסלמיים אינם קנאים, אך ביסודם הם דתיים (כמו העולים לישראל, שומרי המסורת, מהארצות הערביות). כשהם מצביעים בפעם הראשונה בבחירות חופשיות, הם נוטים להצביע בעד מפלגות דתיות, למרות שאינם בשום פנים פונדמנטליסטים.

הדבר החכם שהאחים המוסלמים היו צריכים לעשות היה להושיט יד לקבוצות אחרות, גם הליברליות והחילוניות, ולהניח את היסודות למשטר דמוקרטי הכולל את כולם. זה היה מעניק להם יתרון לטווח ארוך.

משטר האחים ישב ליד תנין, שרק נראה כאילו הוא ישן

בהתחלה היה נדמה שמוחמד מורסי, הנשיא שנבחר בבחירות החופשיות, אכן יעשה כך. אך כעבור זמן שינה את הכיוון וניצל את סמכויותיו הדמוקרטיות כדי לשנות את החוקה, להרחיק את כל האחרים ולבסס שלטון בלעדי של האחים המוסלמים.

זה לא היה חכם, אך ניתן היה להבין זאת. אחרי עשרות שנים של סבל מרדיפה ממלכתית, מאסרים, עינויים וגם הוצאות להורג, התנועה הייתה צמאה לכוח. כאשר הגיעה לשלטון, לא יכלה לרסן את עצמה. היא ניסתה לבלוע את הכול.

זה היה מעשה ממש לא חכם, מפני שמשטר האחים ישב ליד תנין, שרק נראה כאילו הוא ישן, כפי שהתנינים רגילים לעשות.

בראשית שלטונו גירש מורסי את הגנרלים הקשישים, ששירתו תחת חוסני מוברק. כולם מחאו לו כפיים. אך הוא רק החליף את התנין הזקן והעייף בתנין צעיר ורעב מאוד.

קשה לנחש מה התרחש בראש הצבא באותה עת. הגנרלים הקריבו את מוברק, שהיה אחד מהם, כדי להגן על עצמם. הם הפכו לאהובי הציבור, ובייחוד ציבור הצעירים החילוניים והליברליים. "הצבא והעם הם אחד!" – כמה נחמד. כמה נאיבי. כמה אווילי.

ברור עכשיו שבחודשי שלטונו של מורסי המתינו הגנרלים להזדמנות שלהם. כאשר מורסי עשה את שגיאתו הגדולה וניגש לשנות את החוקה, הם ביצעו את מזימתם.

כל חונטה צבאית מכריזה, בהתחלה, שהיא באה להציל את הדמוקרטיה.

לעבד אל-פתאח א-סיסי אין אידיאולוגיה מלהיבה, כפי שהייתה לגמאל עבד אל-נאצר (הפן-ערביות), כאשר ביצע את ההפיכה שלו ב-1952, מבלי לשפוך טיפה אחת של דם. לא-סיסי גם אין חזון כמו לאנוואר אל-סאדאת (השלום), הדיקטטור שירש את השלטון מנאצר. הוא גם לא מחויב לחזון של קודמו, כמו חוסני מוברק. א-סיסי הוא רודן צבאי פשוט.

האם אנחנו, הישראלים, אשמים בכל?

כך טוען ראש-הממשלה התורכי, רג'פ טאיפ ארדואן. מדינת ישראל היא האחראית. אנחנו אירגנו את ההפיכה המצרית.

מחניף מאוד. אבל זה קצת מוגזם.

נכון, הממסד הישראלי חושש מפני עליית האיסלמיזם בעולם הערבי. הוא מתעב את תנועת האחים המוסלמים, אמו של החמאס, וארגונים אסלמיסטים אחרים הנשבעים להילחם בישראל. יש לממסד הזה יחסים אינטימיים עם הצבא המצרי.

אילו ביקשו הגנרלים המצריים עצה ועזרה מפי עמיתיהם וידידיהם הישראלים, הם היו זוכים לתשובה נלהבת. אבל לא היה כמעט דבר שהישראלים יכלו לעשות למענם.

חוץ מדבר אחד. ישראל היא שגרמה לאמריקנים להעניק למצרים את הסיוע הצבאי הענק מידי שנה. ישראל ניצלה את שליטתה בקונגרס האמריקני כדי למנוע את הפסקת הסיוע במשך כל עשרות השנים האלה. גם ברגע זה מופעלת מכונת הכוח הישראלית האדירה בארצות הברית כדי להבטיח את המשך הסיוע השנתי בסך 1.3 מיליארד לגנרלים. אבל גם ארצות המפרץ מוכנות לשפוך על הגנרלים מיליארדים ללא הגבלה.

הדבר הדרוש לגנרלים יותר מכל הוא הסיוע הפוליטי והצבאי של ארצות הברית. אין שום ספק שלפני שחוללו את ההפיכה שלהם, הגנרלים ביקשו וקיבלו רשות מארצות הברית.

נשיא ארצות הברית אינו קובע באמת את המדיניות האמריקנית. הוא יכול לשאת נאומים נהדרים ולהעלות על נס את הדמוקרטיה, אך הוא לא יכול לעשות הרבה בכיוון זה. בפועל נקבעת ומבוצעת המדיניות האמריקנית על-ידי הממסד הפוליטי-כלכלי-צבאי-מודיעיני. הנשיא הוא רק סמל.

הממסד הזה לא שם קצוץ על "הערכים האמריקנים". הוא משרת את האינטרסים של אמריקה (ושל עצמו). הרודנות הצבאית במצרים משרתת כעת את האינטרסים האלה – וגם את האינטרסים (המדומים) של ישראל.

דיקטטורות צבאיות נכשלות תמיד בניהול מדינות

האם היא באמת משרתת אותם? אולי בטווח הקצר. אבל מלחמת-אחים ממושכת – אם גלויה ואם במחתרת – תחריב את הכלכלה הרעועה של מצרים ותגרש את המשקיעים ואת התיירים.

דיקטטורות צבאיות נכשלות תמיד בניהול מדינות. בעוד מספר חודשים או מספר שנים הרודנות הזאת תקרוס – כפי שקרסו הדיקטטורות הצבאיות האחרות בעולם.

עד לאותו יום, אמשיך לבכות את מצרים.

[related-posts title="מאמרים נוספים"]