פרשת בשלח מדגישה את הפער בין המהפכה שחולל עם ישראל בצאתו ממצרים לבין השגרה הקיומית במדבר. על הפערים בין חלום ומציאות ועוד בפרשתנו

מאת משה לוי

כל אידיאולוגיה גדולה הופכת בשלב מסוים לפוליטיקה, כי אם לא כן נוצר מתכון לאסון. אידיאולוגיה ללא פוליטיקה עלולה להפוך לרוסיה הקומוניסטית, בה משחק הכוחות האנושיים הושתק באלימות, והדיקטטורה הנאורה הפכה לרצחנית. ברם, פוליטיקה קטנונית מסתירה את האור הגדול שזרח בעיני הפוליטרוקים, ואז מואסים בה אלו הבזים ליום קטנות.

מהם קווי הדמיון  בין הרצל לליברמן, ובין אחד העם לשטייניץ? איך מבן גוריון קיבלנו את אהוד ברק ובנימין נתניהו? איך הפך ביאליק לדג נחש, והמכביה לבית"ר ירושלים הגזענית? איפה טעינו, איך קרה שהחלומות והחולמים קטנו כל כך?

החלום ושברו

אבותינו במצרים חלמו על גאולה, ראו את מכות מצרים הגדולות וקיוו שהכול יסתיים וכל הכבלים יוסרו. כל מכה שהביא משה במטהו וודאי עוררה תשואות מן הקהל, כל חוצפה של משה מול השליט הכול יכול וודאי גרמה לזקיפת גוום של העבדים. אבל, לפתע יוצאים ממצרים ומתחילה התמודדות שגרתית עם חיים קשים. צריך למצוא אוכל, חסרים מים, הניסים רחוקים והחלומות מתכסים באבק המדבר שלא תם. בני ישראל מתגעגעים לגעגוע ההוא, רוצים שוב לחלום, ושוברים את המציאות שוב ושוב.

יש לפתוח עיתונים ולקרוא איך כולם מדברים על דור תש"ח, כיצד מבכים את החלום ואת שברו. בקום המדינה, כשלא היה פה כלום, רק חלום וקומץ יהודים בסכנת השמדה, ועזר וייצמן עם המסרשמיט, אז הכל היה טוב. זכרנו את השומים ואת הבצלים שאכלנו חינם עם התלושים של דב יוסף, אז הכל היה פשוט, עוד לא הייתה פוליטיקה.

לעומת זאת,  ב 2012 יש כבר הכול, אוכל בשפע, רפואה משוכללת, צבא אדיר, רק חלום אין ובמקומו יש תורים במשרד הפנים או בביטוח הלאומי, והבנקים הם היחידים שעוד מוכרים תקוות וחלומות תמורת הלוואה בריבית נמוכה. אה, ואראלה גם.

 ואז מפסיקים לחלום, הופכים את הפוליטיקה לחזות הכול, ואת עשרים האוטובוסים שבהם מדירים נשים לחורבן הבית השלישי. אחר כך באות המכות, הבשר כבר תפל בפה, המים מפסיקים להרוות, ועמלק מגיע ומזנב בך. הוא או אחד מצאצאיו הרוחניים.

איך אפשר לשוב ולחלום ?

 בואו ונניח לעיתון לרגע, נכבה את הרדיו, נתנתק מהטלוויזיה, בואו לעשות סיבוב בארץ. יש להניח שכבר לא נתגעגע לשום ולבצל של תש"ח, גם לא לחלוצי דגניה. מבן גוריון כבר שכחנו, ומשה סנה הוא רק רחוב. אבל אפשר למצוא חלוצים חדשים לאורכה ולרוחבה של הארץ, לצפות  ביצירה מדהימה, למצוא מערכת חינוך מצוינת. אם ניכנס לרגע לעיניו ולנעליו של פליט מסודאן בגן לוינסקי, כזה שנראה כמו אבא שלי בתש"ח, ניווכח שבעצם אין כל כך למה להתגעגע.

ובחזרה לעיתונים, לדיכאון, לכעס, לתחושת חוסר האונים – נסרב להאמין ש"זה מה שיש", נשתוקק ליותר, נתחיל לחלום על מהפכה. ייתכן שכך גם המחר ייראה טוב.