[rating=3]

אם אתם מתכוונים לצפות ב"המשרת", כדאי לציין מראש שהסרט לעיתים גולש לקיטש, אבל כנראה שזהו סיפורה של אמריקה דרך עיניו של אדם אפרו-אמריקני ששירת שבעה מנשיאי ארצות הברית. הסאגה ההיסטורית דרמטית, נמשכת קצת יותר משעתיים, ונכתבה על ידי התסריטאי, דני סטרונג, לאחר שקרא כתבה של וויל הייגוד בעיתון הוושינגטון פוסט, המבוססת על חייו של יוג'ין אלן. במילים אחרות, הסרט מזכיר עם הפתיחה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, אבל לאחר שעבר הרבה משחקי "טלפון שבור" או טפלולים תסריטאיים, ומטפל בתקופה הגועשת של זכויות האזרח באמריקה, מלחמת וייטנאם, פרשת ווטרגייט, כהונתו הכריזמטית של רייגן ועוד.

לצורך הסרט הוחלף שם המשרת האמיתי לססיל גיינס (פורסט ויטאקר, "משחק הדמעות", "המלך האחרון של סקוטלנד"), שעוזב את שדות הכותנה והגזענות האלימה של צפון קרוליינה, ועובר להתגורר בעיר וושינגטון, תוך שהוא מקבל עבודה כמשרתם של מכובדים בבית הלבן.

ססיל ניצב בפני צורות עדינות יותר של אפליה, אך מסירותו לכללי השירות הציבורי מסכנים את יחסיו עם אשתו, גלוריה (אופרה ווינפרי, "הצבע ארגמן") ושני בניהם. בדיוק בתקופה שבה אמריקנים שחורים מתחיל להתבטא ולדרוש את זכויותיהם, הוא לוקח צעד אחורה ונשאר כנוע.

תפקידו כמשרת מציב אותו בדילמה מוסרית. על מנת לפרנס את משפחתו, עליו ללכת בהכנעה על קצות האצבעות סביב פוליטיקאים לבנים, בעוד הוא מתעלם מדעותיהם ותוך העמדת פנים שאין לו דעות משלו.

ססיל אינו מלקולם איקס, מהטמה גנדי או אפילו לא דפני ליף. בחירותיו נעשות מעמדה של הישרדות כלכלית, והעובדה שהוא קד לבכירים בממשל מותירה אותו בבוץ של אשמה ובושה. אולם כשבנו, לואיס (דיוויד אויילאו, "ג'ק ריצ'ר"), מצטרף לתנועה לזכויות אזרח, ססיל ואשתו מקבלים זאת כסטירה לפרצוף, בדיוק כמו שבנם הנוסף, צ'ארלי (אלייז'ה קלי), מתגייס כדי להילחם בוייטנאם.

הצד הפרטי בחייו של ססיל מלאים בהרבה דמויות צבעוניות. מלבד ההופעות המרשימות ביותר של ויטאקר ושל ווינפרי, ראוי לציין הופעות אורח של טרנס הווארד, קובה גודינג ג'וניור, מאריה קארי, לני קרביץ, פרנל ווקר ואדריאן לנקוס – כמשפחה וחברים.

מצעד הפוליטיקאים בחייו הציבוריים של ססיל מלווה גם הוא בשמות גדולים מהוליווד: ג'ון קיוזאק כריצ'ארד ניקסון, רובין וויליאמס כדוויט אייזנהאואר, ליב שרייבר כלינדון ג'ונסון, ג'יימס מרסדן כג'ון אף קנדי, אלן ריקמן בהופעה מושלמת של רונלד רייגן ואפילו ג'יין פונדה כננסי רייגן.

דניאלס יצר שלושה סרטים שונים לחלוטין בתקופה האחרונה: סיפור מעורר השראה ומפחיד כאחד – "פרשס"; סרט מכוער, הנוטף מלודרמה רגשנית מזויפת, מזעזע ומטריד – "העיתונאי"; וכעת, משהו המזכיר את סיפור "פורסט גאמפ", רק בגרסה אפרו-אמריקנית.

"המשרת" אינו חס מלהסתיר את הזווית הקודרת באמריקה, את תקופת החרפה הלאומית של אי שוויון גזעני. מבחינת סיפור ניתן לכנות את הסרט כשיעור היסטוריה בידורית, אבל לפעמים הוא מתובל בלא מעט קיטש, אך לא במידה שמזיקה לצופים.