בירושלים, בריאד ובמדינות המפרץ עוקבים בתדהמה אחר אופן טיפולו של ממשל הנשיא אובמה בכל האמור למשברים עם מצרים, סוריה ועתה גם איראן. מנהיגי המדינות באזורנו מתקשים להבין, ובוודאי שמתקשים להשלים, עם מדיניות "כינוס נכסיי החוץ", שנובעת הן מהקו הבדלני שזוכה לתמיכה רחבה בציבור האמריקני והן מבעיות פנים קשות, בעיקר כלכליות, בארה"ב.

כך על פי קו מנחה זה בוצעה הנסיגה מעיראק. על פי אותו קו מנחה הכריז הנשיא אובמה ביוני 2011 על תחילת הסגת כוחות מדורגת מאפגניסטן. גם הפניה ברגע האחרון לבתי הקונגרס כשטילי הטומהוק חמושים ומוכוונים ליעדים בסוריה, הניבה בסופו של דבר (בסיוע רוסי) את הסכם פירוק הנשק הכימי בסוריה, תוצאה מבורכת ותואמת לאותו קו ומדיניות אמריקנית.

לפני כשבועיים כתבתי באחד ממאמריי כאן, שהנשיא אובמה החליט בטרם ירד מבימת ההיסטוריה להגשים את ציפיות ועדת פרס נובל לשלום, פרס שכזכור הוענק לו למפרע ובאופן תמוה למדי כבר בתחילת דרכו (2009), עבור מעשים שאולי יעשה בהמשך כהונתו. זה אך טבעי שבמזה"ת התיכון למוד האלימות, שאחת מהשפות הרשמיות בו היא שפת הכוח, מתקשים המנהיגים המקומיים להבין מה קרה ל"שוטר של העולם" שהופך לנגד עיניהם ולתפיסתם כמעט לפציפיסט.

כך, ועל פי אותה מדיניות בדיוק, מצאו האמריקנים בחיוכיו של הנשיא האיראני החדש סיבה מספקת להתחיל עמו ומיד במו"מ חשאי. הלהיטות האמריקנית לחתום בכל מחיר על ההסכם בסוף השבוע האחרון נמצאה תמוהה לא רק כאן במחוזותינו אלא אף ע"י שאר השותפים המערביים למו"מ. אפילו הדממה הלא אופיינית מהקרמלין התפרשה כאי נחת מסוימת מהמרכיבים החד צדדיים בהסכם.

אינני נמנה בד"כ על תומכיו הנלהבים של בנימין נתניהו, אולם לא יכולתי שלא לחוש בימים האחרונים אמפטיה למלחמת הכול בכל שאליה יצא כמעט לבדו ובנחישות ראויה להערכה. דחיית המו"מ, שלנתניהו יש בה לא מעט מניות, תגרום קרוב לוודאי לחתימה על הסכם משופר, אך גם בכך לא יהיה בכוחו של הסכם שכזה למנוע את כניסתה של איראן למועדון הגרעיני. מן הראוי שנפנים את העובדה שכבר איחרנו את הרכבת, וכי גם ההצהרות האמריקניות, שלפיהן הממשל לא יסבול איראן גרעינית, הן ריקות מתוכן (ראה ערך: ההסכם עם צפון קוריאה).

כך נותרה שוב ישראל לבדה, אולם הפעם ידיה כבולות. על פי מקורות שונים, השקיעה מדינת ישראל סכום אסטרונומי בן 10 מיליארד שקל לבניית יכולת התקפית באיראן. אם תקיפה כזאת נחשבה עד כה כבעלת סבירות נמוכה לביצוע, הרי שעתה ירדה מהפרק אפשרות זו לחלוטין. שהרי לא יעלה על הדעת שישראל תתקוף מדינה שמצויה במו"מ מתקדם, לקראת חתימת הסכם עם כל חמש המעצמות.

כאמור, סביר מאוד להניח שההסכם בין המעצמות ואיראן ייחתם בהקדם. סביר גם להניח שהיכולות והתשתיות הגרעיניות האיראניות יישמרו וימשיכו לשמור את האיראנים מרגע קבלת ההחלטה במרחק שבועות אחדים מהרכבת הפצצה. לא מן הנמנע שהסעודים לא ימתינו ליום זה ועצם חתימת ההסכם עם איראן תשמש להם סיבה מספקת לשנע את ראשי הקרב הגרעיניים "שבבעלותם", מפקיסטן לריאד.

כיצד שלא נביט ונבחן את האפשרויות והסיטואציות העתידיות שעוד נכונו לנו, דומה שלא נוכל לחמוק עוד מעיסוק בהמשך מדיניות העמימות הגרעינית הישראלית, שעד כה הוכיחה עצמה ובעיקר הרחיקה מעלינו ועדות בינלאומיות וגופים מפקחים למיניהם. הימצאות ראש נפץ גרעיני בידי אחת ממדינות העימות באזורנו, תחייב את ישראל לחשוף את היכולות הגרעיניות שלה, ובכלל זה, גם את יכולת התגובה/המכה השנייה וזאת בשל גודלה המזערי של מדינתנו.

מאז מלחמת העולם השנייה הוכח שהימצאות נשק גרעיני משני עברי המתרס ומאזן אימה נוראי זה, מהווה באופן אבסורדי "משכין שלום"  וגורם ממתן המשמר סכסוכים צבאיים אלימים, בעצימות מוגבלת. כך בדיוק השתמר המצב בין ארה"ב וברה"מ, וכך בדיוק אירע בעימותים צבאיים שהתרחשו בין הודו ופקיסטן. בין שנחפוץ בכך ובין שלא, דומה שנגזר עלינו לחיות בסיטואציה עתידית דומה גם בשכונה הכול כך נפיצה שלנו.

———————————————————————————————————————

דודי (דוד) ירון, סופר ומרצה, סא"ל מיל' בחיל האוויר. מחבר רומנים צבאיים עתידיים. בימים אלה יצא לאור ספרו החמישי "העם האיראני מעניק בזאת", רומן מתח אקטואלי העוסק בפעולה התקפית איראנית בלב לונדון.