על כמה אנשים אנחנו יכולים להגיד שהם פס הקול שלנו. בן הלוויה שלנו מינקות ועד קמילה. הדמות הנערצת עלינו. לא, לא גיבור המלחמות ואפילו לא גיבור התרבות – רק האיש שרצינו להיות. על כמה אנשים בחיינו אנחנו יכולים להגיד את זה? 

הוא היה הרבין של הדור שלנו. הרבין של הגל הקל. הבחור הרזה והגבוה, יפה התואר, הספורטאי המצטיין, השחקן הנפלא, הזמר הענק, האיש שיודע להצחיק בחסד, לחקות. הוא היה נכס צאן ברזל שאין למעלה ממנו. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. הוא בכלל לא רצה להיות כזה. 

כולנו חושבים לאורך חיינו על הרגע הזה, שבו האנשים הספורים, הכל-כך נדירים שלנו, יילכו מאיתנו. כי הזמן הזה שעובר איתם הוא כאילו נצחי, אבל אנחנו יודעים שהוא הרף עין. ופתאום זה קורה וזה מכה בכוח. בעוצמה. ופתאום ההכרה הזאת, שממש לא משנה כמה זמן עבר עד עכשיו – המחר יהיה אחר.

לא היה כאן איש כמו אריק אינשטיין. אינשטיין הזמר, השחקן, החקיין, הספורטאי, הבדחן. האיש. אין עוד אנשים כמו האיש ההוא. אריק אינשטיין היה דמות שחצתה דורות וחיים שלמים. מראשית ימי המדינה, מהלהקה הצבאית ללהקות האזרחיות, מלהקת הנח"ל לבצל ירוק, משלישיית גשר הירקון לחלונות הגבוהים, מלול לשבלול, מכבלים לשידור מה-נבא בלוויין, מהאולמות לטלוויזיה, מהקולנוע בחזרה הביתה. כי ככה הוא היה: אוהב להיות בבית. 

כמה אנשים כאלה היו לנו, שגם דיברו בשפה שלנו? כמה אנשים כאן שרו את בית הערבה ואת כמה שאני אוהב אותך ארץ ישראל, וגם את הביטלס ואת למה לי לקחת ללב ואת צא מזה ושחק אותה ואת דון קישוט? כמה שרו ככה את רחל ואת חלפי וקראוס וביאליק, ומאיר אריאל ושלום חנוך? ובאותה נשימה גם דיברו בשטף ובבקיאות סוחפת על ספורט, על אתלטיקה, על כדורסל? וגם עשו בעצם את כל הדברים האלה. ספורט ומוזיקה וסרטים וטלוויזיה ומערכונים וחיקויים. מה לא. 

כמה כישרון יכול אדם אחד להכיל. כמה אופי נינוח ונעים היה בבנאדם אחד, שאפשר להכיל בו מדינה שלמה. אומה של מיליוני אנשים שהוא ליווה. מרחוק. דורות שגדלו עליו. שגדלו איתו. מהמעברה של סלאח שבתי ועד לעוף גוזל. 

והכל נכנס בקלילות באיש הכי מצחיק והכי מוכשר והכי מגניב שזכינו לארח כאן, על האדמה הזאת. והפעם הזאת לא חייל של מלחמות וגם לא של שלום, אלא אחד שמדבר בשפה שלנו. שיודע מה זה לקלל וגם יודע לעשות את זה ככה שאף אחד לא ייפגע. האיש עם הקול של זמר נוגה, של באנו למילואים וגם של אדון שוקו ועטור מצחך. האיש עם השפה שכל ישראלי יזהה באמצע הלילה מתוך שינה: אז באו היתושים, קטנים א-מ-מסוכנים – מה ישראלי יותר מזה? אל אל ישראל על בימת אולימפיה בפריז, יחד עם בשר התותחים של חייל של שוקולד וחנוך לוין. 

אי-אפשר שלא ליפול לקלישאות בלילה עצוב כל-כך. בלי הכנה, בלי אזהרה מוקדמת. קל להגיד שהמחר שלנו יהיה אחר בלעדיו. זו קלישאה, אבל לפעמים גם קלישאות מתגשמות. אנחנו, כולנו, נמשיך בחיינו, אבל היום נפער בהם חור גדול. נפרם התפר. נכרתה תהום עצובה. נפער חלל. 

בנאדם, תתאמץ, עד הקץ קצה הדרך. אין סוס עץ, תהיה או תחדל . זאת הדרך שלך, כן ניסית אחרת ושמעת את צחוק הגורל. 

אז עוד מעט כולם ילכו, שנינו נוכל להיות לבד. את תעשי תה אחרון, אני אקרא לך דברים מצחיקים מן העיתון… ואחר כך יעלה האור, ימצא אותי ער, חושב על מה היה, חושב על מה עכשיו. ומה יהיה.