נסעתי עם בתי לכיוון מרכז תל אביב, טיול של שבת בבוקר, ופתאום שמנו לב לתנועה כבדה במרכז העיר, רחוב המלך ג'ורג' לכיוון פינסקר, בוגרשוב, פקקים, מכוניות על מדרכות ושיירות ארוכות של אנשים, ילדים על הכתפיים, ארשת פנים רצינית, לפעמים עצובה, פרחים בידיים. הישראלים הלכו בשבת להיפרד מאריק אינשטיין.
רוצה? שאלתי את הילדה שהנהנה מיד בראשה. חנינו ברחוב שלום עליכם ליד הים. תל אביבים תמיד מוצאים חנייה. צעדנו בזהירות לכיוון רחוב חובבי ציון והתנועה כבדה והלכה. שיירות של זוגות ומשפחות ויחידים צועדים להם בשקט מופתי. הבת העירה שהרבה מאוד אנשים לובשים שחור. הרבה אנשים לובשים בגדים שחורים בדרך כלל, אמרתי בספקנות. לא, תראי, זה יותר מכרגיל, אמרה וכנראה צדקה.
ליד הבניין הפשוט עמדו כמעט בדממה עשרות אנשים על המדרכות הצרות, ליד הכניסה לבית וממול. פינו מקום זה לזה והניחו פתקים ופרחים. חלק העמידו נרות ודיברו בלחש. הילדים התבוננו בסקרנות. העץ הגדול ממול שעטוף עד צמרתו במטפס עם פרחים כתומים הביט בהם בתדהמה. הרחוב היה פקוק לגמרי אבל איש לא השתמש בצופר. אי אפשר היה להתקרב אל הכניסה לבית. בואי, אמרתי לה, אולי בבית הקברות בטרומפלדור יהיה יותר מקום, זה פה קרוב, אני אראה לך את החלקות של הראשונים, את הקברים של האלמונים, אלה שהגיעו הנה ונקברו לפני שמישהו הכיר אותם, את קברי האחים. הלכנו.
לאורך הרחוב הצר פרחו שיחי ההיביסקוס האדומים, הבוגנוויליות הסגולות ועופרית הכיף התכולה, הצמחים של תל אביב הישנה עם גדרות האבן, תל אביב שלו. ירדנו לרחוב טרומפלדור. שם בפינת בן יהודה כבר בונים עוד איזה מגדל גבוה.
ליד בית הקברות ראינו כמה אנשים שמנסים לטפס על הגדר של בית העלמין מבית שחולק עמו גדר משותפת. שערי הברזל של בית הקברות הישן היו סגורים ומסוגרים ועשרות אנשים עמדו עם פנים מיוסרות לאורך הגדרות. מישהי אמרה שהיא לא יכולה להגיע לתל אביב באמצע השבוע ומה פתאום הם סוגרים. מישהו אחר הסביר שבשבת תמיד סוגרים. זה לא מקום תיירותי.
הילדה שאלה אם כדאי לטפס על החומה וחשבתי שאני אף פעם לא נדחקת לבתי קברות. אפשר להיפרד גם ביום אחר, אף אחד לא בורח מכאן. שאלתי אותה אם זה חשוב לה והיא ככה בחנה אותי ואמרה: אין מה למהר, נבוא באמצע השבוע. המשכנו לים.