מרוקו – מסע אל ארץ אבות

מסע למרוקו, שהחל עם ספקות, היה למקור לגאווה והתחברות לשורשים. כאן הבנתי פתאום שמשפחתי חיה במרוקו דורות רבים, יותר דורות מאשר בישראל. ואולי בפעם הראשונה חשתי בת גאה ליהודי מרוקו, ששימרו תרבות כה עשירה וייחודית

מרוקו – מסע אל ארץ אבות

מסע למרוקו, שהחל עם ספקות, היה למקור לגאווה והתחברות לשורשים. כאן הבנתי פתאום שמשפחתי חיה במרוקו דורות רבים, יותר דורות מאשר בישראל. ואולי בפעם הראשונה חשתי בת גאה ליהודי מרוקו, ששימרו תרבות כה עשירה וייחודית

 

מנורות בשוק במרקש, המציע מגוון משכר של צבעים וצורות. (צילום: ענבל כהן-חמו)
מנורות בשוק במרקש, המציע מגוון משכר של צבעים וצורות. (צילום: ענבל כהן-חמו)

אני צברית, גדלתי במשפחה שמוצאה מגלויות רבות, ושלא אימצה לעצמה אף אחת מהן. הוריה של אימי באו מהונגריה ולטביה ונפגשו בארץ. אבי אמנם נולד במרוקו, אך הגיע לארץ כבר בגיל חמש, וכאן עוצבה זהותו. ואני, גדלתי בבית משכיל עם ספרים וספרות מסביב, עם חפצי נוי מהמזרח ומסיכות ממעמקי אפריקה. לא אכלנו מאכלים של שום עדה, והתרבות המזרחית נראתה לי קשורה יותר לאום כולתום ולמנגלים בפארק מאשר אלי, למרות שאבי הוא סופר שספריו שואבים מהדמיון והעושר של המזרח.

כאשר אחותי העלתה את הרעיון שנצא, אחי והורי ואני, למסע שורשים למרוקו, חשבתי בעיקר על הקשיים שיעורר המסע. מעולם לא הרגשתי צורך לחפש שורשים, והתבוננתי בתמיהה באחרים שעשו זאת. ובכל זאת, למרות היסוסיי יצאנו לדרך.

התחנה הראשונה שלנו הייתה במרקש. מרקש, העיר הרביעית בגודלה במרוקו, היא בירת התיירות של מרוקו. השווקים שלה הם העשירים ביותר והמרתקים ביותר. כאשר אתה נכנס לסמטאות השוק, אתה נתקל בשפע עז וצבעוני של חנויות, כל חנות מתמחה במוצר מסוג אחד: אינספור חנויות של באביש – הנעליים המרוקאיות המסורתיות בכל הצבעים – חנויות של מנורות מפליז, כפות מעץ, תבלינים, תיקים, צעיפים – מגוון משכר של צבעים וצורות.

השוק במרקש עם הבאביש - הנעליים המרוקאיות המסורתיות בכל הצבעים. (צילום: ענבל כהן-חמו)
השוק במרקש עם הבאביש - הנעליים המרוקאיות המסורתיות בכל הצבעים. (צילום: ענבל כהן-חמו)

מרכז החיים של העיר מרקש הוא כיכר העיר "ג'מע אל פנה". עם רדת הערב, הכיכר מתמלאת בדוכני מזון וביגוד, במספרי סיפורים, מרקידי נחשים ושלל דמויות צבעוניות. המקום הטוב לשבת הוא באחת המסעדות הצופות אל הכיכר וליהנות מהאוירה התוססת.

"ג'מע אל פנה" הכיכר המרכזית של מרקש. (צילום: ענבל כהן חמו)
"ג'מע אל פנה" הכיכר המרכזית של מרקש. (צילום: ענבל כהן-חמו)

כאשר נוסעים למרוקו, אחת הציפיות היא לפגוש את האוכל המרוקאי המגוון והמושקע שאנו רואים בארץ. כאן נכונה לישראלים אכזבה. האוכל במרוקו טעים אך לא מגוון, ומורכב בעיקר ממבחר של בצקים, טאג'ין (בשר וירקות המבושלים בכלי מסורתי במשך זמן ארוך), וקוסקוס – גם אילו מגיעים במגוון מנות מצומצם שחוזר על עצמו במסעדות שונות.

ריאד סאלאם בעיר פס. (צילום: ענבל כהן חמו)
ריאד סאלאם בעיר פס. (צילום: ענבל כהן-חמו)

התגלית הגדולה שלנו במסע זה הייתה האפשרות ללון בריאד, במקום במלון. כל ריאד הוא בעצם בית מסורתי – בנוי סביב חצר פנימית וחלונותיו פונים פנימה, אל החצר. בחצר בדרך כלל בריכת מים לנוי. חלק מהריאדים שופצו והפכו למלונות בוטיק. הריאדים ששהינו בהם היו ממוקמים בעיר העתיקה, שופצו באופן מסורתי ובטוב טעם, ואפשרו נוחות מלאה וחוויה אותנטית של המקום. בניגוד למלונות המודרניים שניתן למצוא ברבעים החדשים של העיר, שנותנים חוויה דומה בכל מקום בעולם.

ממרקש נסענו לביקור באיסווירה, מרחק כשלוש שעות נסיעה – עיר נמל בצבעי כחול לבן, לחוף האוקיאנוס האטלנטי. אין כמו לאכול בדוכני הדייגים באיסווירה, אוכל ים שנדוג הרגע, ולהסתובב בסמטאות הלבנות של העיר ובשווקים הצבעוניים. רבים מהמוכרים בחנויות באיסווירה הם בני הטוארג, שבט ברברי שחי בסהרה. קל לזהות אותם על ידי לבושם בצבע כחול עמוק.

במרוקו שתי אוכלוסיות – הברברים, תושביהן המקוריים של מרוקו, לוב ואלג'יר, והערבים אשר היגיעו בעקבות כיבוש מרוקו. הברברים התאסלמו במהלך הכיבוש, אבל שמרו על תרבות שפה וכתב משלהם, אותו ניתן לראות במקומות מסוימים בהרים. גם כיום, לאחר מאות שנים של חיים בצוותא, המרוקאים עדיין מבחינים בין הערבים לברברים, למרות שלדבריהם "אין הבדל".

איסווירה, עיר נמל בצבעי כחול לבן. (צילום: ענבל כהן חמו)
איסווירה, עיר נמל בצבעי כחול לבן. (צילום: ענבל כהן חמו)

מרוקו ארץ עשירה בנופים שונים – הרי האטלס חוצים אותה ומספקים מגוון נופים – הרים גבוהים (שבכמה מהם יורד שלג ואפילו ניתן לעשות בהם סקי), מפלים מרשימים, נופים ירוקים ומדבריים, ובאמצע איזור יבש, לפעמים תופתע על ידי סכר אשר יוצר אגם יפיפה.

לנו באחד הכפרים שבעמק האוריקה כדי לחוש את תנאי החיים בכפרים. בביתה של זוהרה אשר מארחת בדרך קבע תיירים, תנאי החיים בסיסיים – אין סדינים ומקלחות, יש אור, אך אין שקעים ומכשירי חשמל. התרשמנו מהפשטות והשלווה בחיי הכפר, ושמחנו לחזור במהירה לתנאי לינה מערביים.
זוהרה המארחת במטבחה.  תנאי החיים בסיסיים. (צילום: ענבל כהן חמו)

זוהרה המארחת במטבחה. תנאי החיים בסיסיים. (צילום: ענבל כהן-חמו)

לאחר נסיעה ארוכה עם לינת לילה בדרך, הגענו לפס, העיר השנייה בגודלה במרוקו. זוהי עיר מעודכנת יותר ממרקש, שווקיה צרים ומפותלים ואוכלוסייתה מודרנית יותר. כאשר הגענו לעיר חל בה "חג הכבשים" בשפה המקומית – או עיד אל אדחא, כפי שקוראים לו המוסלמים בארץ. בחג זה נהוג לשחוט כבש ולאכול אותו בחיק המשפחה.

עורות הכבשים שנאכלו בחג. (צילום: ענבל כהן חמו)
עורות הכבשים שנאכלו בחג. (צילום: ענבל כהן- חמו)

בימים לפני החג ראינו כבשים מוסעות בטנדרים ממקום למקום, כאשר לעיתים, באותה הסעה ישבו בדרגש מעליהם אנשים. ביום החג, השווקים סגורים, והדבר היחיד שתראה ברחוב הם ראשי כבש נצלים על מדורות. ערמות של עורות כבשים נאספו ברחובות, חוויה לא פשוטה למטייל הישראלי.

מבחינתנו, שיא הטיול היה ההגעה לספרו, עיירה ברברית ליד פס, בה נולד אבי, ואותה עזב עם משפחתו בגיל שלוש. השלטונות התנכלו לסבי, אשר סייע להחביא שליחים שסייעו ליהודים לעלות לארץ, ולא היתה לו ברירה אלא להשאיר את רוב רכושו שם ולברוח. בבית בו נולד אבי, ארחה אותנו בנדיבות משפחה מוסלמית אשר גרה שם כבר עשרות שנים. סבת המשפחה, זכרה את סבי, אשר היה סוחר וספק לצבא הצרפתי. לאחר מכן ביקרנו בבית הקברות היהודי בספרו, ושם נכונה לנו חוויה. מאות קברים, מטופחים ומסויידים לבן, עם כתובות בעברית אשר מספרות את סיפורו של הנפטר, ביניהם סבו של אבי, ובני משפחה נוספים. כאן הבנתי פתאום שמשפחתי חיה במרוקו דורות רבים, יותר דורות מאשר בישראל. ואולי בפעם הראשונה חשתי בת גאה ליהודי מרוקו, ששימרו תרבות כה עשירה וייחודית.

אבא ליד קבר בן משפחה בספרו. (צילום: ענבל כהן חמו)
אבי, יוסי חמו, ליד קבר סבו בספרו. (צילום: ענבל כהן-חמו)

תקצר היריעה לתאר את מרוקו – את הצבעוניות, העוני והחיים הבסיסיים מצד אחד, והערים התוססות והמודרניות מצד שני. הביקור במרוקו משאיר אתכם עם חוויה שונה מכל מה שפגשתם. ברוכים הבאים אל המזרח…

2 Comments

  1. עמית
    28 בדצמבר 2013 @ 4:21

    מאמר יפה. נותן חשק. כל הכבוד

  2. ברברית טיפוסית
    13 בדצמבר 2013 @ 19:40

    יפה מאוד שהחלטת להתחבר לשורשייך המרוקאים…אך כבת לאב מרוקאי עלייך לדעת שמרוקו לא שייכת למזרח ולא לתרבות המזרח ואין לה ובה כל קשר למזרח.לאנדלוסיה כן,לאפריקה כן!
    מרוקו היא מערב ומכאן שמה הערבי "מגרב" שפירושו בערבית הארץ המערבית מאחר והיא נמצאת בצפון\מערב אפריקה .
    מתוך ויקיפדיה:
    המגרב (ערבית: المغرب العربي, תעתיק מדויק: אלמע'רב אלערבי) הוא שם כולל למדינות המערביות של צפון אפריקה – מרוקו, תוניסיה, מאוריטניה, אלג'יריה ולעתים גם לוב.
    השם נובע מהמילה הערבית שמשמעה "מערב". מדינות אלה הן מדינות ערביות-מוסלמיות הנמצאות באזור מערב-צפון אפריקה, בניגוד למדינות הערביות והמוסלמיות שבמזרח.

 

מנורות בשוק במרקש, המציע מגוון משכר של צבעים וצורות. (צילום: ענבל כהן-חמו)
מנורות בשוק במרקש, המציע מגוון משכר של צבעים וצורות. (צילום: ענבל כהן-חמו)

אני צברית, גדלתי במשפחה שמוצאה מגלויות רבות, ושלא אימצה לעצמה אף אחת מהן. הוריה של אימי באו מהונגריה ולטביה ונפגשו בארץ. אבי אמנם נולד במרוקו, אך הגיע לארץ כבר בגיל חמש, וכאן עוצבה זהותו. ואני, גדלתי בבית משכיל עם ספרים וספרות מסביב, עם חפצי נוי מהמזרח ומסיכות ממעמקי אפריקה. לא אכלנו מאכלים של שום עדה, והתרבות המזרחית נראתה לי קשורה יותר לאום כולתום ולמנגלים בפארק מאשר אלי, למרות שאבי הוא סופר שספריו שואבים מהדמיון והעושר של המזרח.

כאשר אחותי העלתה את הרעיון שנצא, אחי והורי ואני, למסע שורשים למרוקו, חשבתי בעיקר על הקשיים שיעורר המסע. מעולם לא הרגשתי צורך לחפש שורשים, והתבוננתי בתמיהה באחרים שעשו זאת. ובכל זאת, למרות היסוסיי יצאנו לדרך.

התחנה הראשונה שלנו הייתה במרקש. מרקש, העיר הרביעית בגודלה במרוקו, היא בירת התיירות של מרוקו. השווקים שלה הם העשירים ביותר והמרתקים ביותר. כאשר אתה נכנס לסמטאות השוק, אתה נתקל בשפע עז וצבעוני של חנויות, כל חנות מתמחה במוצר מסוג אחד: אינספור חנויות של באביש – הנעליים המרוקאיות המסורתיות בכל הצבעים – חנויות של מנורות מפליז, כפות מעץ, תבלינים, תיקים, צעיפים – מגוון משכר של צבעים וצורות.

השוק במרקש עם הבאביש - הנעליים המרוקאיות המסורתיות בכל הצבעים. (צילום: ענבל כהן-חמו)
השוק במרקש עם הבאביש - הנעליים המרוקאיות המסורתיות בכל הצבעים. (צילום: ענבל כהן-חמו)

מרכז החיים של העיר מרקש הוא כיכר העיר "ג'מע אל פנה". עם רדת הערב, הכיכר מתמלאת בדוכני מזון וביגוד, במספרי סיפורים, מרקידי נחשים ושלל דמויות צבעוניות. המקום הטוב לשבת הוא באחת המסעדות הצופות אל הכיכר וליהנות מהאוירה התוססת.

"ג'מע אל פנה" הכיכר המרכזית של מרקש. (צילום: ענבל כהן חמו)
"ג'מע אל פנה" הכיכר המרכזית של מרקש. (צילום: ענבל כהן-חמו)

כאשר נוסעים למרוקו, אחת הציפיות היא לפגוש את האוכל המרוקאי המגוון והמושקע שאנו רואים בארץ. כאן נכונה לישראלים אכזבה. האוכל במרוקו טעים אך לא מגוון, ומורכב בעיקר ממבחר של בצקים, טאג'ין (בשר וירקות המבושלים בכלי מסורתי במשך זמן ארוך), וקוסקוס – גם אילו מגיעים במגוון מנות מצומצם שחוזר על עצמו במסעדות שונות.

ריאד סאלאם בעיר פס. (צילום: ענבל כהן חמו)
ריאד סאלאם בעיר פס. (צילום: ענבל כהן-חמו)

התגלית הגדולה שלנו במסע זה הייתה האפשרות ללון בריאד, במקום במלון. כל ריאד הוא בעצם בית מסורתי – בנוי סביב חצר פנימית וחלונותיו פונים פנימה, אל החצר. בחצר בדרך כלל בריכת מים לנוי. חלק מהריאדים שופצו והפכו למלונות בוטיק. הריאדים ששהינו בהם היו ממוקמים בעיר העתיקה, שופצו באופן מסורתי ובטוב טעם, ואפשרו נוחות מלאה וחוויה אותנטית של המקום. בניגוד למלונות המודרניים שניתן למצוא ברבעים החדשים של העיר, שנותנים חוויה דומה בכל מקום בעולם.

ממרקש נסענו לביקור באיסווירה, מרחק כשלוש שעות נסיעה – עיר נמל בצבעי כחול לבן, לחוף האוקיאנוס האטלנטי. אין כמו לאכול בדוכני הדייגים באיסווירה, אוכל ים שנדוג הרגע, ולהסתובב בסמטאות הלבנות של העיר ובשווקים הצבעוניים. רבים מהמוכרים בחנויות באיסווירה הם בני הטוארג, שבט ברברי שחי בסהרה. קל לזהות אותם על ידי לבושם בצבע כחול עמוק.

במרוקו שתי אוכלוסיות – הברברים, תושביהן המקוריים של מרוקו, לוב ואלג'יר, והערבים אשר היגיעו בעקבות כיבוש מרוקו. הברברים התאסלמו במהלך הכיבוש, אבל שמרו על תרבות שפה וכתב משלהם, אותו ניתן לראות במקומות מסוימים בהרים. גם כיום, לאחר מאות שנים של חיים בצוותא, המרוקאים עדיין מבחינים בין הערבים לברברים, למרות שלדבריהם "אין הבדל".

איסווירה, עיר נמל בצבעי כחול לבן. (צילום: ענבל כהן חמו)
איסווירה, עיר נמל בצבעי כחול לבן. (צילום: ענבל כהן חמו)

מרוקו ארץ עשירה בנופים שונים – הרי האטלס חוצים אותה ומספקים מגוון נופים – הרים גבוהים (שבכמה מהם יורד שלג ואפילו ניתן לעשות בהם סקי), מפלים מרשימים, נופים ירוקים ומדבריים, ובאמצע איזור יבש, לפעמים תופתע על ידי סכר אשר יוצר אגם יפיפה.

לנו באחד הכפרים שבעמק האוריקה כדי לחוש את תנאי החיים בכפרים. בביתה של זוהרה אשר מארחת בדרך קבע תיירים, תנאי החיים בסיסיים – אין סדינים ומקלחות, יש אור, אך אין שקעים ומכשירי חשמל. התרשמנו מהפשטות והשלווה בחיי הכפר, ושמחנו לחזור במהירה לתנאי לינה מערביים.
זוהרה המארחת במטבחה.  תנאי החיים בסיסיים. (צילום: ענבל כהן חמו)

זוהרה המארחת במטבחה. תנאי החיים בסיסיים. (צילום: ענבל כהן-חמו)

לאחר נסיעה ארוכה עם לינת לילה בדרך, הגענו לפס, העיר השנייה בגודלה במרוקו. זוהי עיר מעודכנת יותר ממרקש, שווקיה צרים ומפותלים ואוכלוסייתה מודרנית יותר. כאשר הגענו לעיר חל בה "חג הכבשים" בשפה המקומית – או עיד אל אדחא, כפי שקוראים לו המוסלמים בארץ. בחג זה נהוג לשחוט כבש ולאכול אותו בחיק המשפחה.

עורות הכבשים שנאכלו בחג. (צילום: ענבל כהן חמו)
עורות הכבשים שנאכלו בחג. (צילום: ענבל כהן- חמו)

בימים לפני החג ראינו כבשים מוסעות בטנדרים ממקום למקום, כאשר לעיתים, באותה הסעה ישבו בדרגש מעליהם אנשים. ביום החג, השווקים סגורים, והדבר היחיד שתראה ברחוב הם ראשי כבש נצלים על מדורות. ערמות של עורות כבשים נאספו ברחובות, חוויה לא פשוטה למטייל הישראלי.

מבחינתנו, שיא הטיול היה ההגעה לספרו, עיירה ברברית ליד פס, בה נולד אבי, ואותה עזב עם משפחתו בגיל שלוש. השלטונות התנכלו לסבי, אשר סייע להחביא שליחים שסייעו ליהודים לעלות לארץ, ולא היתה לו ברירה אלא להשאיר את רוב רכושו שם ולברוח. בבית בו נולד אבי, ארחה אותנו בנדיבות משפחה מוסלמית אשר גרה שם כבר עשרות שנים. סבת המשפחה, זכרה את סבי, אשר היה סוחר וספק לצבא הצרפתי. לאחר מכן ביקרנו בבית הקברות היהודי בספרו, ושם נכונה לנו חוויה. מאות קברים, מטופחים ומסויידים לבן, עם כתובות בעברית אשר מספרות את סיפורו של הנפטר, ביניהם סבו של אבי, ובני משפחה נוספים. כאן הבנתי פתאום שמשפחתי חיה במרוקו דורות רבים, יותר דורות מאשר בישראל. ואולי בפעם הראשונה חשתי בת גאה ליהודי מרוקו, ששימרו תרבות כה עשירה וייחודית.

אבא ליד קבר בן משפחה בספרו. (צילום: ענבל כהן חמו)
אבי, יוסי חמו, ליד קבר סבו בספרו. (צילום: ענבל כהן-חמו)

תקצר היריעה לתאר את מרוקו – את הצבעוניות, העוני והחיים הבסיסיים מצד אחד, והערים התוססות והמודרניות מצד שני. הביקור במרוקו משאיר אתכם עם חוויה שונה מכל מה שפגשתם. ברוכים הבאים אל המזרח…

2 Comments

  1. עמית
    28 בדצמבר 2013 @ 4:21

    מאמר יפה. נותן חשק. כל הכבוד

  2. ברברית טיפוסית
    13 בדצמבר 2013 @ 19:40

    יפה מאוד שהחלטת להתחבר לשורשייך המרוקאים…אך כבת לאב מרוקאי עלייך לדעת שמרוקו לא שייכת למזרח ולא לתרבות המזרח ואין לה ובה כל קשר למזרח.לאנדלוסיה כן,לאפריקה כן!
    מרוקו היא מערב ומכאן שמה הערבי "מגרב" שפירושו בערבית הארץ המערבית מאחר והיא נמצאת בצפון\מערב אפריקה .
    מתוך ויקיפדיה:
    המגרב (ערבית: المغرب العربي, תעתיק מדויק: אלמע'רב אלערבי) הוא שם כולל למדינות המערביות של צפון אפריקה – מרוקו, תוניסיה, מאוריטניה, אלג'יריה ולעתים גם לוב.
    השם נובע מהמילה הערבית שמשמעה "מערב". מדינות אלה הן מדינות ערביות-מוסלמיות הנמצאות באזור מערב-צפון אפריקה, בניגוד למדינות הערביות והמוסלמיות שבמזרח.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן