נשיאת ויצו בהודו היא מעדת בני ישראל שמוצאה על פי המסורת מיהודים שברחו מהגליל במאה השנייה לפני הספירה. יעל מנהלת פרויקטים בשני מרכזים גדולים בשכונות העוני, יוזמת תכניות סיוע למבוגרים וילדים, וכל זה לאוכלוסיה לא יהודית. "חשוב להראות מה העולם היהודי עושה לאחרים", היא אומרת. "למעשה אנו מחזירים להודים את היחס הטוב שהם נתנו לנו"
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
יש ליעל תארים רבים. בזכות אחד התארים – נשיאת ויצו בהודו – הכרתי אותה מקרוב בכנס השנתי של עמותת ויצו העולמית, שהתקיים בינואר שחלף במלון הילטון תל אביב. למרות שזו לא הפעם הראשונה לנוכחותה בכנסים של ויצו העולמית, הפעם ישבנו סביב אותו שולחן במשך שבוע ימים וכך הכרתי אותה בפן האישי.
יעל, בת 45, נולדה במומבאי למשפחה השייכת ל"בני ישראל". "בהודו כולה ישנם כ-4,000 יהודים והם כוללים שלוש קבוצות: בני ישראל, יהודי בגדד והקוצ'ינים" מספרת יעל כשאנו יושבות נינוחות במסעדה ביתית אינטימית, יומיים לאחר הכנס.
"בני ישראל, אליהם אני שייכת, צמחו מעשרת השבטים והגיעו להודו לפני אלפיים שנה. הם הגיעו מאזור הגליל כאשר נמלטו מגזירות אנטיוכוס במאה השנייה לפני הספירה. בדרך אל איראן והודו נטרפה ספינתם בסערה גדולה וכעשרה אחוזים מהנמלטים ניצלו והתיישבו בכפר קטן בשם קונקאן. היה זה כפר דייגים שהעניק להם מפלט ועזר להם לקבור את המתים. בית הקברות עדיין קיים ובו שבע בארות של קברים. זהו אחד המסלולים בהם מבקרים התיירים היהודים.
"הם חיו מנותקים מהעולם היהודי אולם הייתה להם מסורת בעל פה של מנהגים ושמירה על מספר חגים ועל כשרות. בשבת. הם הדליקו נרות, קיימו ברית מילה וחגגו את ראש השנה, יום כיפור ופסח. בני ישראל נשארו מלוכדים בדתם למרות פעילות מסיונרית, והמקומיים קיבלו אותם בכבוד ונוצרו יחסים מצוינים ביניהם".
יעל מוסיפה ומתארת: "מכפר אחד נולדו כפרים נוספים ששמותיהם נבעו משמות המשפחה של יהודי בני ישראל. שם המשפחה שלי, ג'יראד, הוא של בעלי, כמו שם הכפר משם הגיעה משפחתנו. סבי היה שם חקלאי ונגר, ועסק כמו רבים אחרים גם בייצור שמן משומשום. בשבת הם לא עבדו ולכן כונו על ידי ההודים תושבי המקום בשם: 'אנשי השמן של היום השביעי'. סבי היה הראשון שהגיע מהכפר לעיר הגדולה בומביי".
ומדוע ניתן לך השם יעל? אני שואלת בסקרנות, והיא ממהרת לענות לי בגאווה: "אבי אהב מאוד את משה דיין והחליט להעניק לי את השם יעל על שם בתו, יעל דיין".
ואכן בשנת 2009, במליאת ויצו העולמית, נפגשו שתי היעלות, ג'יראד ודיין, ביוזמתה של הנשיאה דאז הגברת הלנה גלזר.
כאשר החלו קשרים בין ישראל והודו, עזר וראומה ויצמן ביקרו במומבאיי (אז – בומבי), ויעל שהייתה אז בשנות העשרים שלה ליוותה אותם בסיור בקהילה היהודית. "גם את אהוד ועליזה אולמרט וסילבן שלום, ליוויתי", היא מספרת בגאווה.
ג'יראד היא השנייה מתוך חמישה. אביה, הדמות הדומיננטית במשפחה, היה בעל משרה בכירה במכס בנמל בומבאי. יהודי דתי שנפטר לפני שלוש שנים והיה בעל ידע נרחב בתורה. הוא התפלל בבית הכנסת הראשון שנוסד בבומביי בשנת 1796, עם מסורת ספרדית והפרדה בין נשים לגברים. האם היא פרופסור לספרות ומלמדת בקולג' במומבאי. היא גם סופרת ומתרגמת יצירות ספרותיות לשפת ההינדו ומשתתפת בתכניות ברדיו ב- WOMEN'S CHANNEL, WOMEN'S WORLD. היא דגלה בלימודים כמנוף להתקדמות והתפתחות אישית ונחשבת לחלוצה בתחום.
הבריטים ששלטו בהודו העריכו מאוד את יהודי עדת בני ישראל שהתפתחו ולמדו מקצועות חופשיים ולכן גם טיפסו בסולם החברתי והתקדמו דרך הצבא ובמשרות ממשלתיות.
יעל נשואה לרפאל, רלפי בכינויו. היו אלו נישואין שסודרו מראש עוד כששניהם היו צעירים. הם לא נפגשו לפני הנישואין. לחתונה הוזמנו ובאו 1,200 אורחים, יהודים ולא יהודים. "הוא היה הראשון שפגשתי ורלפי פגש לפניי שש-שבע נשים… אבל בחר בי". מסתבר שהשיטה הזו הצליחה עבורם. הם הקימו בית ומשפחה לתפארת, שני בנים, נתנאל בן 22, רואה חשבון במקצועו, ואבניאל, בן 18, נמצא כרגע בירושלים, בבית שמואל, בתכנית שנקראת "GAP YEAR", ומיועדת לנוער שסיים לימודיו התיכוניים ועדיין לא התחיל בלימודים גבוהים. זו בעיקר תכנית המיועדת לאמריקנים יהודים, אף כי פה ושם משתתפים בה גם צעירים מארצות אחרות. הצעירים לומדים על ארצות בהן יש קהילה יהודית ובסיום הלימודים, כעבור שישה שבועות, הם נוסעים לאותה ארץ ומבקרים בכל המקומות ההיסטוריים והעכשוויים. יעל ורלפי הכינו את התכנית על הודו ומומבאי והם גם אלה שמקבלים את הצעירים ומדריכים אותם שם.יעל מחייכת אלי ומוסיפה שבעצם אבניאל מעוניין בלימודי מלונאות והוא רוצה להיות שף.
הבעל רלפי הוא מהנדס במקצועו, שיזם כבר לפני 25 שנה את העסק שהקים – סוכנות נסיעות עם תכניות לקבוצות יהודיות. המטרה היא לקדם את המסורת היהודית בהודו. זה החל כשהביא לפני 25 שנה, קבוצת יהודים-אנגלים לכפרים המסורתיים ומאז הם גדלו והתרחבו. יעל מפתיעה אותי ומספרת שמקצועה הוא ריפוי בעיסוק והיא עובדת על פרויקטים עבור ארגונים ללא מטרת רווח. הפרויקט העיקרי שהיא מנהלת אותו הוא למען נכים בעלי מוגבלויות שונות. עבור עבודתה זו היא זכתה בפרס ביום האשה הבינלאומי ב-8 למרץ 2013.
יעל מנהלת פרויקטים בשני מרכזים גדולים בהודו בשכונות העוני וכ-500 מבוגרים וילדים נעזרים בארגון. היא יוזמת תכניות שמסייעות למבוגרים למצוא עבודה ולילדים ללמוד בבית הספר, וכל זה לאוכלוסיה לא יהודית. "חשוב להראות מה העולם היהודי עושה לאחרים", אומרת יעל בהתלהבות. "למעשה אנו מחזירים להודים את היחס הטוב שהם נתנו לנו ומודים להם על כך שמעולם לא הפריעו לנו לשמור על הדת היהודית. בין המתנדבים הרבים בשכונות העוני בולטים צעירים שנשלחו מהג'וינט, עמם יש לנו שיתוף פעולה, והם אורזים את הארוחות בשמונה מטבחים מקומיים ביחד עם 160 נשים מקומיות העובדות שם. הם גם עוזרים לילדים בשכונות העוני, משחקים עמם ועוזרים להם בשיעורים. בדרך כלל הם שוהים אצלנו במשך שמונה שבועות".
"גם בביתי אני ממשיכה לעזור לנזקקים", אומרת יעל. "העוזרת שלי היא חרשת ואילמת, ואני מתקשרת איתה בכתיבה ומלמדת אותה איך לתפקד. היא לא יהודיה".
יעל לא קופאת על שמריה. התכנית הבאה שלה היא להקים מטבח בו יעבדו נכים. הם ימכרו את האוכל, והכסף מהמכירה יהווה את המשכורת שלהם. המטרה היא למכור את האוכל לחברות פרטיות.
מתי יש לכם פנאי לבילויים? אני שואלת אותה ברצינות, שכן נראה לי שהיא ובעלה זקוקים ל-48 שעות ביממה. יעל מחייכת ואומרת לי: "אנחנו עשירים בחיים תרבותיים. רפאל במועדון רוטרי ואף היה נשיא רוטרי ב-1995. אנחנו קוראים הרבה, אני עושה יוגה פעם בשבוע עם מנחה וכל יום לבד ויש גם את הפעילות לנשים". כשאני מנסה לסחוט ממנה עוד תארים, היא מוסיפה שהיא גם חברת כבוד לכל החיים של ה- INDIAN MERCHANT CHAMBER OF THE LADIES WING.
חנוכת ויצו הודו התקיימה ב-25 לאוקטובר 2007 עם עשר נשים ובנוכחות נשיאת ויצו דאז, הלנה גלזר. כשמלאו ארבע שנים לסניף חגגו אירוע זה בבית הכנסת "אליהו" במומבאי. החברות נפגשות שם פעם בחודש בימי ראשון, דנות על בעיות הקשורות בנשים ועורכות סדנאות בנושאים שונים עם מדריכים מקצועיים. בחגים הן מזמינות מנהיגים דתיים להרצות על מסורת ויהדות. בית הכנסת של הקהילה נותן מרצים ללא תשלום.
"האשה המבוגרת ביותר בויצו מומבאי היא בת 74 ומגיעה ממרחקים להרצאות ולסמינרים שלנו", מוסיפה יעל. "אנחנו גם מתכוננים להקים מועדון ספרים וגם שולחים בחורות צעירות לסמינרים בתל אביב".
יעל ורלפי היו מאוד מיודדים עם הרב והרבנית גבריאל ורבקה הולצברג ז"ל, שנרצחו בהתקפת הטרור על בית חב"ד במומבאי. "רבקה תמכה בנו והייתה חלק מהצוות ואף ארגנו סדנת בישול ירקות בביתה", היא מספרת.
אתם משפחה מיוחדת וציונית מאוד, אני מעירה ליעל, והיא נהנית מההערה ואומרת לי: "את יודעת, אחותי גרה עם משפחתה בקרית גת ועובדת בחברת הייטק ובעלה הוא שוטר. אח אחד שלי במכון ויצמן, בוגר אורט בכרמיאל, מהנדס ועומד בראש פרויקט. הוא נשוי עם שלושה ילדים. אחות נוספת עשתה עלייה לפני חצי שנה. היא גרה ברעננה עם בעלה ושני ילדיה, מורה למחשבים במקצועה. בעלה מהנדס והיא לומדת באולפן. האח הצעיר , רווק עדיין, חי עם אמא במומבאי.
"החלום שלי הוא להביא את כולם ארצה. אבל כרגע לי ולרלפי יש את האחריות להעשיר את הקהילה היהודית במומבאי ולהמשיך בפעילויות החשובות וגם לשדרג את פדרצית ויצו בהודו".
– וכאשר תעלי ארצה יום אחד, במה את חושבת שתעסקי?
"חוץ מלהמשיך ולהיות חברה בויצו עולמית?", היא שואלת בצחוק, "אני ארצה להיות מדריכת יוגה".