[rating=2]

בתוכניה של ההצגה מובא ציטוט של המחזאי נסים אלוני: "התיאטרון הוא מפגש חי. הוא דומה בעיני לבית הכנסת הלא דתי האחרון. להוציא ספורט. אולי הסיכוי הגדול של התיאטרון נעוץ בהכרה עמוקה של היותו מפגש בינו ובין קהל חי ובהציגו 'מיתוסים חיים'. התיאטרון הוא מין טקס נשכח".

הלוואי שכל זה היה קורה בהצגה "הצוענים של יפו" מאת נסים אלוני ובבימוי יוסי פולק בתיאטרון החאן. הקהל באולם אכן היה חי, אבל ההצגה פרפרה במשך שעה ו-45 דקות בין חיים ומוות. אלוני, בין המחזאים הגדולים שקמו כאן, היה ראוי לחגיגה צבעונית ומטורפת, למפגש חי ותוסס בין השחקנים ולדיאלוג פורה עם הקהל. במקום זאת קיבלנו הצגה עייפה ונטולת אנרגיה.

ג'יטה מונטה, שחקנית טובה ומרגשת בדרך כלל, לא היתה בשיא כושרה בתפקיד מאדאם זארא. גם שאר השחקנים לא הרשימו במיוחד, מלבד אחד, שנראה כי תפס את הראש של אלוני: יוסי עיני, בתפקיד בונו. שחקן צעיר ובועט, מלא אנרגיה ותשוקה. בכל פעם כשהיה על הבמה, ההצגה התעוררה לחיים.

העלילה אצל אלוני לא ממש חשובה, אין ממש דרמה, יש סיפור בלשי עם אהבות, בגידות ורצח, קונפליקטים בין אבות לבנים ובין גברים לנשים, וגם פיוט ועצב, ושירים ומוזיקה, ושחקנים שמשחקים שחקנים. וכולם מחפשים אהבה. אולי נחמה. אלוני מדבר על החיים מנקודת מבט מקורית ובניגוד לכללים המיינסטרימים של התיאטרון הקונבנציונלי. לכן היתה כאן הזדמנות ללכת עד הסוף ולעשות אלוני בסגנון חופשי כפי שלא עשו עד היום.

בתקופת הזוהר של נסים אלוני קהל חובבי התיאטרון התחלק לשניים: אלה שאוהבים את אלוני ואלה שלא. כפי שהיה אצל חנוך לוין. והיתה עוד חלוקה: אלה שהיו במחנה אלוני מול אלה שהלכו בעיניים עצומות אחרי לוין. אלוני הבמאי היה ידוע, בין היתר, בתזזיותו ובפרץ היצירתיות שלו: בערב הבכורה, כשהשחקנים כבר ידעו היטב את הטקסט, הוא הגיע עם דפים חדשים עם טקסט חדש והוראות בימוי חדשות, וביקש לשנות סצנות שלמות בהצגה, שאו-טו-טו עולה על הבמה.

יוסי פולק, ששיחק לפני כ-40 שנים בגרסה הראשונה של "הצוענים של יפו" ב"הבימה", עם חנה רובינא בתפקיד הראשי, לקח על עצמו משימה לא פשוטה לביים את המחזה בתיאטרון החאן הצנוע ודל האמצעים. בהחלט נראה שפולק אוהב את אלוני, אבל אולי להקת השחקנים שקיבל לא בנויה להעלות מחזה תעתועים מוטרף ומורכב כזה. בעיקר היתה חסרה לי שמחת חיים על הבמה. שחקנים נטולי כריזמה נעו בכבדות, המשחק לא היה אחיד ברמתו, לפעמים מאולץ, ובסצנות לא מעטות השחקנים עמדו על הבמה ללא כל פעולה ונראו כאילו ממתינים, שהשחקן התורן יסיים את הטקסט.

"הצוענים של יפו" היא הצגה מאתגרת ובהחלט שינוי מרענן ברפרטואר של החאן. חבל שהכוונות הטובות לא הגיעו לכדי מימוש. "בן אדם זה בידור, זה כתוב בכוכבים, לא חשוב מה כותבים העיתונים" – נאמר במחזה. פה ושם היה בידור, כמו שאלוני אהב, ואפילו רגעים יפים של פיוט ועצב, אבל ההצגה בכללותה לא הצליחה לנהל דיאלוג חי ונושם עם הקהל כפי שאלוני רצה, וכפי שהקהל קיווה.